ראיתי את הסרט "האסונות של נינה" בערוץ עשר. בעצם, לא את כולו, רק חצי ממנו.

סרט מדהים ומרגש. עם איכות מיוחדת כזאת, שאפשר או לאהוב או לשנוא, שיש רק בסרטים ישראליים.

בכיתי המון. האבא מת שם בסוף.

אבא שלי כל הזמן מת לי. בראש.

זה נורא מטריד, ואני גם נורא כועס על עצמי בגלל זה. כי מה זה השטויות האלה, מה זה הרחמים העצמיים האלה. הוא עדיין חי, יש דברים שאסור לחשוב עליהם.

אבל יש לי תחושת בטן רעה. רעה מאוד.

אני יודע, בסך הכל תחושת בטן. היה גם מישהו שאמר לי שזאת לא תחושת בטן, שזה הפחד שהשתלט עלי.

אולי הוא צודק. אולי לא. בנתיים אני מוטרד.

יש לי תיקיה במחשב שקוראים לה "לא גמור", ולתוכה אני שומר את הסיפורים והשירים הטריים, מיד אחרי שהם נכתבו.

המטרה העיקרית היא להעביר את הקטעים לתיקיות המתאימות ("שירים" או "סיפורים") לאחר שהם עברו ליטוש וביקורת (שלי, אלא מי).

לרוב זה לא קורה. הקטעים פשוט מצטברים בתיקית "לא גמור", ואף פעם אין לי את האומץ להעביר אותם לתיקיה המתאימה. תמיד אני אומר לעצמי שהם עדיין לא מושלמים, שעדיין יש מה לשפר.

מעולם לא הסתכלתי על משהו שכתבתי והייתי מרוצה ממנו במאה אחוז. תמיד משהו מפריע לי. לפעמים הקטע מאולץ. לפעמים החרוזים צולעים. לפעמים העלילה ריקנית ומטופשת.

רוב הקטעים שם נכתבו מהלב, והם נורא אמיתיים. אבל משום מה זה לא מספיק לי. אני רוצה שהם גם יהיו כתובים יפה, בצורה הכי טובה שיש.

יש לי שם כבר 82 קטעים, נכון לרגע זה. שזה המון שירים וסיפורים. אולי עשרה מהם באמת לא גמורים, כל השאר גמורים, פשוט אין לי את האומץ להעביר אותם תיקיה.

הם לא מושלמים.

הייתי היום בבית הפתוח. היה מלנכולי משהו. לפחות אצלי.

דיברתי עם המדריכה. על הכל. על כל הצרות שלי, החל מהקטנות והטיפשיות, וכלה בגדולות והרציניות.

היא יעצה לי טיפול פסיכולוגי. אמרה שעם כל הרצון שלה לעזור, היא מפחדת. כי מה אם היא תתן לי עצה לא נכונה.

אין מצב שאני מבקש שוב מאמא פסיכולוג. בפעם הקודמת שניסיתי (לפני שנה וחצי, השם ישמור), זכיתי לפנים אטומות ולניתוק מהאינטרנט.

חוץ מזה, אין מצב שאני מפיל את זה על אמא שלי כרגע. יש לה מספיק דברים על הראש.

ועברתי גם כל כך הרבה. לבד.

נדמה לי שכבר כתבתי על זה, אבל יש מין כזה מקום שיש בו פסיכולוגים בחינם. בהתנדבות. "מענה" או משהו כזה.

אולי זה יעזור לי להגיע אל הפתרון. או לפחות להתמודד.

הכל כל כך מעורפל עכשיו, וקשה לי לחשוב בבהירות. אין לי מושג מה יהיה עוד שניה. אין לי מושג מה אני אעשה בעוד חמש דקות.

קשה לי לחשוב. הראש עמוס במחשבות ואני לא מצליח לחשוב בהיגיון.

ויש רגעים שאני פשוט ריק.

אדם ריק מבחינתי הוא אדם שאין לו רצונות ושאיפות.

ויש לי רגעים כאלה. שאני לא רוצה לחיות, ולא רוצה למות. לא רוצה לקום, ולא רוצה להמשיך לשבת. לא רוצה לבכות, ולא רוצה לצחוק.

ואלה רגעים ריקים. נוראיים. כי אני אפילו לא רוצה לנשום, ומצד שני אני לא רוצה לא לרצות לנשום. ואני מרגיש כלוא בתוך עצמי, עם המחשבות המעורפלות.

והערפל כבד ברגעים האלה, ואני לא חושב על כלום, אבל חושב על הכל בבת אחת.

כשהייתי קטן תמיד התפלאתי כשישבתי ליד מבוגרים ששוחחו ביניהם, שיחת חולין מסביב לשולחן שבת, או בכל הזדמנות אחרת.

תמיד הפליאו אותי הבדיחות שלהם. הרגעים שבהם הם צחקו היו נורא לא צפויים. כי הם צחקו מדברים שאני לא מצאתי אותם מצחיקים.

אותי הצחיקה, למשל, הבדיחה על צבוטותי וקוטותי שהלכו לים. קוטותי טבע ומי נשאר? צבוטותי. ואז צובטים. זה משעשע, זה מחוכם.

ואותם, מה הצחיק?

סיפורים על פוליסת ביטוח. או על הבת של השכנים שהתחתנה עם חילוני. ופתאום הם צוחקים, בלי אזהרה, בלי שום סיבה נראית לעין. סתם, כי סיפרתי להם על החברה שלי מהגן. זה מצחיק? לא. אז למה אתם צוחקים, לעזאזל?

ככל שהתבגרתי התחלתי להבין את הבדיחות שלהם, אבל בכל זאת, הן לא מצחיקות כמו הבדיחה על צבוטותי. או הבדיחות על הרשלה. וגו'חא.

המבוגרים יטענו שהבדיחות האלה בנאליות וצפויות, אבל אני חושב בדיוק את אותו הדבר על הבדיחות של המבוגרים. ועל המבוגרים עצמם.

המבוגרים הם בנאליים. וצפויים. הם לא רואים את הפיל שמסתתר בתוך הנחש. הם רואים רק כובעים בכל מקום.

והכובעים המטופשים האלה מצחיקים אותם.

ולמה אני כותב את זה פתאום?

פשוט היום, ישבתי בחברת מבוגרים, והם גילגלו ביניהם שיחת חולין, כשלפתע כולם צחקו, וזה הגיע לי בהפתעה, ובכלל לא חשבתי שמה שאמרו היה מצחיק.

ולא בגלל שאני סובל מחוסר חוש הומור, אלא פשוט בגלל שזה היה הומור מבוגר וטיפשי.

וזה, דווקא זה, שכנע אותי במשהו שלא הייתי בטוח בו לגמרי – אני עדיין לא מקולקל.