אני כועס על עיריית ירושלים, ובראשה אורי לופוליאנסקי השחור החשוך, על החלטתה לבטל את מצעד הגאווה שאמור להתקיים בעיר ב30 ליוני, בעוד שבוע בדיוק.

אמנם לא תיכננתי לבוא למצעד, אבל זה מרגיז אותי, בתור אחד שחי בירושלים, לראות את האטימות הסוטה הזאת מתהלכת בראש חוצות.

נמאס לי שאי אפשר ללכת יד ביד עם בן בירושלים. שאין בכלל מה לדבר על להתנשק ברחוב עם מישהו שאני אוהב. נמאס לי מפשקווילים מכוערים. נמאס לי משלטי חוצות שנכתבו על ידי אנשים טיפשים שחושבים שכל ההומוסקסואלים הם פדופילים, וגם אנסים.

זה כל כך מרתיח, כל כך מרגיז.

רכזת ההתנדבויות (או איזה משהו בסגנון) מהבית הפתוח התקשרה אלי אתמול ואמרה שצריך עזרה להכין שלטים כמחאה נגד העיריה. בתחילת השבוע הבא (שני או שלישי) אני אהיה שם, ואעשה את זה.

הביעו את מחאתכם בכל דרך אפשרית. בבלוגים שלכם. בשיחות עם חברים. בפורומים באינטרנט.

יש גבול לחוצפה.

מצעד הגאווה הירושלמי יקום ויהיה!

לא היה מפריע לי באותה רמה אם היו מבטלים את המצעד התל אביבי. בתל אביב אני מתנשק בחופשיות עם הבן זוג שלי ברחוב. אבל בירושלים זה חשוב. חשוב להראות שאנחנו קיימים, שאנחנו לא מתכוונים להיעלם, ובטח ובטח לא מתכוונים לוותר.

אני כועס על המורה שלי שדפקה אותי עם המגן. אבל ממש. אין לי סיכוי להוציא ציון גבוה, כמו שרציתי. כל הממוצע שלי הלך.

אני כועס על נהגי האוטובוס של אגד.

מה יש, אי אפשר לחכות שניה? הייתי מטר ליד הדלת. יכולת לפתוח את הדלת האחורית והייתי קופץ פנימה לפני שהיית מספיק להגיד "אני מתוסכל ומשועמם".

אבל לא. אתה, נהג אגד יקר, העדפת להתחיל לנסוע במהירות. לברוח לי. ואני רצתי אחריך בערך חצי ירושלים. אתה בטוח ראית אותי.

כמעט שעה התייבשתי בשמש עד שהגיע האוטובוס הבא. הייתי אחרי בגרות. עם כאב ראש ועייפות בלתי נשלטת. מתיישב וקם לזקנות בתחנה לסירוגין. נכנס לתחנה ויוצא ממנה לסירוגין בגלל איזה אידיוט שהחליט לעשן עלי.

אני שונא אותך, נהג. מי שלא תהיה. אני כועס עליך ושונא אותך.

אני כועס על אמא. כועס עליה שהיא כועסת עלי ושהיא לא נותנת לי לנוח קצת, כי באמת כבר אין לי כוחות.

אני כועס על אחותי על כך שהיא חושבת שהיא האמא השניה שלי, ושזכותה המלאה לחנך אותי לתורה, מצוות, ערכים ומעשים טובים.

(תזכורת - למי שעדיין לא נרשם)

אני כועס על סבתא שלי על הדרמות שהיא עושה.

ועל הסבתא השניה על כך שגם היא החליטה להחזיר אותי בתשובה.

אני כועס על אבא בגלל שהוא חולה.

אני כועס עליך, X , על ששרפת את הקלפים שלי.

הם היו חשובים לי. הם ליוו אותי הרבה שנים. אולי זה ישמע לכם אידיוטי, אבל היה להם ערך סנטימנטלי נורא גדול מבחינתי, ובכל זאת החלטתי לתת לו אותם, אז.

ובכלל לא עניין אותי הבלוג שלך, X, ואני יודע שאתה קורא פה. בכלל לא עניין אותי. שלחו לי קישור. הייתי אומר שאני גם כועס על זה ששלח לי קישור, אבל זה שקישר אותי הוא בעצם אדם נפלא שתומך בי.

האמת, שבהתחלה לא כעסתי. פשוט הייתי בהלם. ממש כאילו שרפו את דגל המדינה מתחת לאף שלי. ולא הבנתי. למה?

ועכשיו אני כועס עליך כי אתה אמור להיות מחוק מבחינתי.

אני כועס על השמש.

אני כועס עליה כי היא שורפת אותי. מסריחה אותי. מכאיבה לי, ומזכירה לי כל הזמן שיש עוד הרבה זמן עד החורף.

אני כועס על המיטה שלי על כך שקשה לי להירדם בה בזמן האחרון.

אני כועס על אחי.

אני כועס על המחשב שלי, שמנתק אותי כל שניה מהאינטרנט.

אני כועס על התוכניות שלי, שתמיד מתקלקלות ברגע האחרון.

אני כועס על החצ'קון שלי.

אני כועס על גיסתי.

אני כועס על המגעיל הזה מבית כנסת.

כשאני בא לבקר בבית כנסת בערב שבת (לאחרונה גם זה לא קורה, כי אין פה אף אחד שיכריח אותי), יש אדם אחד, מבוגר, מעל 55, עם זקן אפור ומשקפיים עבות, כיפה סרוגה לבנה וגדולה, שפשוט בוהה בי. במבט הכי נואש שיש. כמו כלבלב שמתחנן לקערת חלב. מסתכל עלי במשך כל התפילה. סוקר. דוחה אותי.

והרחמים שלי עליו גם כן נעלמו במשך הזמן. הוא ממש מטריד אותי מינית עם המבטים שלו.

זה כבר שלוש שנים ככה.

פעם, כשישבתי מקדימה, הוא היה בוהה בי יותר. היום, כשאני יושב מאחורה (עם כל העמך), זה קצת יותר מסובך מבחינתו, אבל הוא מסתדר. הוא מסתובב, מתקרב אלי בצעדים מדודים, ומסתכל. קצת ממרחק.

אני כועס עליו כי הוא הקריב את החיים שלו. כי הוא הקריב את עצמו למען ערכים מעורפלים שגם הוא בטח שוכח כשהוא מסתכל עלי ומפנטז.

אני כועס עליו כי הוא גורם לי אי נעימות.

אני כועס על הארנק הריקני שלי.

אני כועס על השכן שלי שהמשאית שלו מטרטרת מתחת לחלון שלי כל הלילה. אז מה אם כשסוגרים את החלון בקושי שומעים משהו, אולי אני רוצה קצת אוויר?!

הכי אני כועס על עצמי.

אני כועס על עצמי על הכעס הבלתי נשלט. על אובדן היכולת להתמודד. על אובדן היכולת להירגע. להקשיב. להיות עם חברים מבית הספר. לסבול נוכחות זרה.

אני כועס על עצמי כי אני כועס.

נמאס לי לכעוס. נמאס לי להסתובב נפוח משנאה.

אני כועס על עצמי כי רציתי לכתוב פוסט של תודה, ובמקום זה כתבתי פוסט של כעסים.

חשוב לי להודות לכולם. לכל מי שעוזר לי ועזר לי.

זה אמנם נשמע קצת "פרידתי", אבל אני לא נפרד מכם בנתיים. פשוט בימים האחרונים קלטתי כמה זה חשוב להודות לאנשים שתומכים. כמה זה חשוב להכיר תודה.

כמה זה חשוב להבין ששום דבר לא מובן מאליו.