אצל ד' שלי גם משתפר. הוא בבית דרור עכשיו. טוב לו שם.

ההורים שלו מוכנים עכשיו לשמוע. להבין.

ואני ממש מאמין שבסופו של דבר יהיה בסדר. אני באמת מאמין בזה כרגע.

אני אבקר אותו שם ממש בקרוב.

ואצלי?

כרגע סובל מהתקף "בא לי ים!" חזק מאוד, אבל מפחד לבקש מאמא כסף לנסיעה בגלל כל השיטוטים שלי בזמן האחרון.

ובכל זאת אני כנראה אסע מחר לים עם ידיד טוב.

המוזה שלי קצת חמקמקה לאחרונה. אבל היא תירגע בסופו של דבר.

הסודוקו תפס אותי בציפורניים. כמה צפוי (כרגע אני רק צריך שלושה ליום, אבל אומרים שהמינון עולה ככל שמתמכרים).

החום משגע אותי.

אני צריך להיכנס למשטר שיזוף (כי זה לא ייתכן, הפרש הגוונים הזה בין היד לבטן).

יש לי פגישת ייעוץ עם פסיכולוגית של הבית הפתוח. תאחלו לי בהצלחה (ותודה למדריכה המקסימה על המאמצים והעזרה).

ומי שעדיין לא נרשם למפגש גאים – מוזמן לעשות את זה. כדאי למהר.

מצטער שלא הגבתי לתגובות בפוסטים האחרונים.

פשוט המחשב המקוון אצלי בבית הועבר למיקום חדש ונורא מרכזי בבית. אז את הפוסטים אני מעביר באישון לילה בעזרת USB (אני כותב אותם במחשב בלי חיבור לאינטרנט), אבל אין לי ממש זמן להגיב לתגובות.

רק שתדעו שאני באמת קורא את כולן, ומודה לכן ולכם מעומק הלב.

ד', אני אוהב אותך.

בא לי לנסוע איתך לצימר בצפון. לכמה ימים. רק אני ואתה והנוף והאוויר.

בא לי ללכת לישון איתך. בא לי לנשק אותך כל חמש דקות. להיות איתך כל הזמן. להיות לידך. עם הנוכחות שלך, המרגיעה. להסתכל לך בעיניים עוד ועוד.

מתחשק לי לנסוע איתך לטיול מסביב לעולם. לאירופה. לונדון, פריז ורומא.

יש לי כזה מזל שאתה איתי.

לילה

מאוחר

פותח את הדלת

של המקרר

האור נדלק

ואיתו הצללים

ולפתע

בין הביצים

לעגבניות

רואה

אינפוזיה

עם מחט

מחוברת אליה

ורק צריך

לתקוע עמוק

בתוך הוריד

ולתת לדם לסחוף אליו

את התרופה.

התרנגולת

שהטילה את הביצים

מעולם לא היו לה דאגות

בכלובה הצפוף רק עמדה

כל היום ואכלה והטילה ביצים

והעגבניה

בכלל נועדה להפיץ את זרעיה

לא להיאכל

והאינפוזיה

יש לה מחט חדה

כדי לחבר אנשים חולים

אל הדאגות

שיוכלו להמשיך לעמוד

בכלוב החיים הצפוף

להטיל ביצים

להפיץ זרעים

למרות היאוש שאוכל

למרות הכאב שסובל

מדחיה.