"אני אתקשר אליך שוב מחר!"

"אני? מאיים?! אל תעוות את מה שאני אומר! זה לא יפה!"

"אם אתה יושב לך בכיף בבית כשהילד שלי ברחוב אז מגיע לך גם לשבת ברחוב!"

"אני? אני לא פראייר! אני אכנס בך בכל הכוח!"

"אני? מאיים?!"

"אני לא מסכים למה שהולך פה! אני לא מסכים לזה!"

"אתה הרסת לי את המשפחה!"

"אני נותן לך הזדמנות לספר להורים שלך לפני שאני מספר להם... בכל מקרה אני אספר להם!"

"מי מאיים?!"

"זאת החובה שלי בתור אזרח, ליידע את ההורים שלך במה שאתה עושה עם הבן שלי!"

שברי וקטעי שיחה משיחת הטלפון המחורבנת שהייתה לי עם אבא של ד' לפני כמה עשרות דקות.

מספר חסוי. בניגוד למה שהחלטתי – אני עונה.

קול נשי אומר לי "זאת אמא של ד'! אל תנתק!"

ואני מנסה לגייס את הקול הכי חביב שלי (למרות היום הארוך והמזוויע שעבר עלי) ואומר: "חס וחלילה! למה לנתק?"

קול גברי עולה על הקו. זה אבא שלו. בהתחלה הוא עוד מנסה לגייס קול נחמד. אחר כך עובר לאיומים.

וכמובן, בדיפלומטיות כושלת מאיים עלי ואחרי שניה אומר שבעצם הוא לא, ושאני לא אעז לעוות את מה שהוא אומר, שקרן שכמוני.

לעוות? יש פה מה?! זה לא מספיק מעוות גם ככה?!

ממלמל משהו על מוות, ואני מנסה להבין אם הוא רוצה לרצוח אותי או להתאבד בעצמו.

הוא האשים אותי. בהכל. בגללי הילד שלו לא בבית כרגע, אלא בבית מחסה. בגללי. לא יכול להבין את הדרך המעוותת שהראש שלו פועל בה.

והכל נראה כל כך מעורפל כרגע ובכלל לא שווה את זה. די, שירד ממני. קישטה.

ואני, התמים והנאיבי, שרציתי להיפגש איתם ולהרגיע אותם. שידעו שאני לא מפלצת. אני, שרגיל שכולם מאירים אלי פנים ונחמדים אלי וכל כך נפגע כשלא. במיוחד כשזה קורה בלי סיבה.

ואיך זה נופל עלי פתאום.

והוא אמר לי שהוא רוצה להתנקם בי. שהוא רוצה להרוס את המשפחה שלי כי אני, לטענתו, הרסתי את המשפחה שלו.

איך בדיוק, יא דפוק? איך?!

אתה הרסת את המשפחה שלך, אדם חשוך. אתה!

במקום להגיד לבן שלך שאתה אוהב אותו כמו שהוא, אתה ירקת לו בפרצוף.

לא אני, אתה!

איך. מה. למה.

למה זה קורה לי. מה אתם רוצים ממני. תעזבו אותי. רדו ממני. תנו לי לחיות את החיים הדפוקים והמעייפים שלי לבד.

ודווקא היום, כשדיברתי על זה עם פסיכולוגית (רק פגישת יעוץ אחת, מטעם הבית הפתוח) והגעתי לתובנות נורא יפות. והכל קצת הסתדר לי בראש. בעיקר בעניין היציאה מהארון.

ופתאום בא ה... איש הזה, וחירבן עלי מלמעלה.

ואל תגידו לי שהוא בטח לא יודע מה השם משפחה שלי. מספיק שיש לו את מספר הפלאפון שלי (הוא החרים לד', אלא איך) והוא יכול לברר את השם המלא של זה שעל שמו רשום הפלאפון.

קשה?

לא ממש. לא כשאדם רואה אדום בעיניים ואומר שזה או אני או הוא. לא כשאדם מדבר כמו מטורף אל ילד עייף שלא עשה שום דבר רע.

בא לי לנטוש את המערכה. להשאיר את כולם לטבוח אחד בשני ולברוח.

בלי להסתכל אחורה.

בא לי לשם שינוי לחשוב רק על עצמי.

למה זה כל כך קשה?!