אתמול בלילה, כשעליתי לישון, גיליתי על הכרית שלי מכתב.

כמו שציפיתי, זה היה מכתב מאחותי הגדולה.

היא כתבה לי שם על התסכול שלה מהיחסים בינינו. דבר שמסתכל גם אותי.

אין בינינו תקשורת בסיסית. אנחנו לרוב לא מדברים אחד עם השני, אלא צועקים.

פעם חשבתי שזה בגלל השוני בינינו (ביחס לדת, בהשקפת עולם, בדעות הפוליטיות), אבל היום אני לא חושב, כי יש לי המון חברים ששונים ממני אפילו יותר ממנה, ואני מסתדר איתם מצויין.

בסוף המכתב (שהשתרע על שני עמודי A5, בכתב זעיר) היא ביקשה, שבשביל שנינו, נשתדל להיות קצת יותר נחמדים וסובלניים אחד לשני. ולמרות שחשבתי שזה יעצבן אותי, ואולי אפילו יגרום לי להגיד "היי, זאת לא אשמתי, זה הכל בגללך, אני דווקא בסדר", למרות זאת, המחשבה הזאת כלל לא עברה לי בראש, כי אני יודע טוב מאוד שבשביל לריב צריך שניים, והחלטתי שמהיום אני משתדל.

בכל זאת, קשר עם המשפחה הוא הכי חשוב בעולם.

מה שמטריד אותי זה מה יהיה ברגע שהיא תדע עלי. על הנטיות המיניות שלי.

היא דתייה מאוד, ונורא שמרנית. אני מפחד שהיא תנתק איתי את הקשר, או לא תכיר לי את הילדים שלה (כשיהיו, בעזרת ה', כמו שאומרים) מתוך חשש ש"אשפיע" עליהם (הדיעה המפגרת הזאת רווחת בקרב הציבור השמרני) ואהפוך אותם לבני הקהילה ההומו-לסבית.

אבל היי, אתם יודעים מה אומרים – מי שאוהב אותי באמת, לא ינתק איתי את הקשר בגלל שטויות כמו נטייה מינית.

נפגשתי היום עם ד', החבר שלי.

בבוקר, עוד באוטובוס לתל אביב (נפגשנו בעזריאלי...) אמא שלו צילצלה להטריד אותי. לא יודע למה, אבל עניתי.

כשעניתי לה, היא אפילו לא ביטאה את השם שלי נכון (השתמשה בפתח במקום בסגול K), ובלי גינונים מיותרים התחילה לחקור אותי, איפה אני ולאן אני הולך. השתעשעתי עם עצמי באפשרות להתחיל ולהתפלסף איתה על השאיפות שלי ועל מצבי הנפשי, אבל בסוף עצמי נרגע ועניתי לה "על האוטובוס".

"אתה הולך לפגוש את ד'?!" היא שאלה, כמעט בזעקה. (אחר כך גם התברר לי שהיא ידעה שכן, כי ד' סיפר לה...)

עניתי לה שכן. ופה התחילו סדרת צרחות קורעות אוזניים, וגם התוכן שלהן לא היה כל כך נעים. אז פשוט הרחקתי את הפלאפון מהאוזן, ולחצתי על הכפתור האדום, שניתק את השיחה. קצת הפליא אותי שאני יכול לעשות דבר כזה, ולנתק לאדם מבוגר בפרצוף.

בכל מקרה, מאותו רגע, עד עכשיו (עברו כבר 14 שעות מאז, ובערך מספר כפול של טלפונים ממספר חסוי) לא עניתי לה או לבעלה. אני פשוט מסנן אותם. יש גבול להטרדות.

אגב, אבא של ד' אמר שהוא יספר להורים שלי היום. כבר עוד מעט שתים עשרה בלילה, והוא לא ממש דיבר איתם. ככה שזה בבירור – סתם איומים.

אבל בכל זאת, אני לא רגוע.

לא חסר לאנשים האלה כסף, והיום ד' אמר לי שהם אולי עומדים לשכור חוקר פרטי. זה נורא מטריד, שמישהו יעקוב אחרי. היום, כשהייתי עם ד', כל הזמן הסתכלתי לצדדים, מצפה לראות אדם בחליפה שחורה מכוון לעברנו את העט-מצלמה שלו, או לא יודע מה.

אפילו היו לי כמה חשודים עיקריים, ביניהם המנקה שבילה לידנו קצת יותר מדי זמן על הגג של עזריאלי, וגם אישה אחת שעברה לידנו יותר מדי פעמים בשביל דקה אחת.

אבל כנראה שהכל היה בראש שלי.

בכל מקרה, את הפגישה היום עם ד' אני יכול להגדיר ככישלון.

שנינו היינו בבעסה רצינית. אני הייתי קצת קר ומנוכר, נדמה לי, ובכלל לא בכוונה. פשוט ענן של פחד אפף אותי ולהיות לידו הזכיר לי כל הזמן את ההורים שלו, וזה היה מטריד.

אבל באמת שזו לא אשמתו, והוא היה מקסים כמו תמיד.

הלכנו יחד לראות את הסרט "מלחמת העולמות", וגם התאכזבנו ביחד.

סרט עלוב, פשוט עלוב.

חוץ מטום קרוז הוא לא מעניין בכלל.

בכל אופן (וזה העיקר, קצת מצחיק שאני דוחף את זה לחלקת ה"בכל אופן") –

אני וד' החלטנו על פסק זמן.

האמת היא שאני הצעתי את זה.

ולא! אני לא נוטש את המערכה. אני גם לא נפרד ממנו!

אבל אני מרגיש (וככל שחשבתי על זה יותר, הגעתי למסקנה שזה נכון) שהקשר שלו איתי פוגם בשיקום היחסים שלו עם ההורים.

שלושתם, גם הוא וגם ההורים שלו, יותר מדי מרוכזים בי.

הוא מרוכז בדאגה לי, בכעס על ההורים שלו בגלל היחס שלהם כלפי, בניסיונות נואשים לשכנע את אביו שלא לדבר עם אבא שלי,

והם, הם עסוקים בלנקום בי ולהטריד אותי טלפונית. במקום לדבר עם הבן שלהם ולהתמודד איתו, הם מפילים עלי את האחריות לנטיות שלו. שזו שטות גמורה.

ואבא שלו, גם כן, בתור נקמה בי (קצת מפחידה המילה הזאת, נקמה) רוצה לספר להורים שלי. וגם אם אין לו את הפרטים שלהם כרגע, הוא בהחלט עלול להשיג אותם.

חוץ מזה, אני חס על עצמי.

אני מפחד ללכת ברחוב. ברצינות, אני הולך ברחוב ומדמיין את אבא שלו רץ לכיווני עם סכין, מנופף בה לכל עבר כמטורף.

מישהו הגיב לי באחד הפוסטים הקודמים, ואמר שהוא מקווה שאני לא אהפוך לכתבה בעיתון. ואני נורא חושש שזה יקרה, אבא שלו נשמע לי מאוד עצבני, ומסוגל להכל.

ואומרים שכסף יכול לקנות הכל, וכסף לא חסר לו.

אז כן, פסק זמן.

עד שהמצב יירגע, או משהו.

אנחנו לא מנתקים את הקשר, כמובן. רק מפסיקים להיפגש.

אין ברירה. פשוט אין ברירה.

והיום חזרתי הביתה מתל אביב מבואס לאללה. אבל לפני שנכנסתי הביתה, תפסתי את עצמי והחלטתי שאני פותח את הדלת עם חיוך.

שאני לא מוציא יותר את התסכולים שלי על האחים וההורים.

ועמדתי בזה. נכנסתי מחייך. חיוך קצת כואב, אבל גם זה משהו.

חייכתי לאחותי הגדולה, ואפילו עזרתי לה קצת עם המחשב (היא נורא מתקשה. היא ואמא שלי. למה כל כך מסובך לפתוח קובץ וורד חדש?)

ואני מרגיש עכשיו קצת יותר טוב עם עצמי.

יש אימרה נורא יפה של חז"ל, מ"פרקי אבות", שאומרת ש"אדם ניכר בכוסו, בכיסו, ובכעסו".

ניתן לראות את האישיות של הבנאדם בצורה הכי ברורה בזמן שהוא שיכור כלוט (ולא שולט בלשונו), מתי שהוא נקלע למחסור כספי, ומתי שהוא כועס.

וכשחשבתי על המשנה הזאת ממסכת אבות באוטובוס הביתה, זה קצת ניחם אותי. כי אני, גם כשאני כועס, לא מאיים על ילדים בני 17 שאהרוס להם את החיים.

אז כן. אני כאן. ואפילו מחייך.

נדמה לי שזה קצת בהשראתו של בר (אולי האדם הכי חיובי שאני מכיר), אבל אני חושב שזה בעיקר בהשראתי.

אמא שלי תמיד אומרת שאפשר לפתור כמעט הכל אם רק עושים סוויץ' בראש.

אני משתדל.