זה היה נראה כמו עוד יום ראשון רגיל.

משקר להורים שאני הולך לחבר ללמוד למועד ב' במתמטיקה, ונוסע לבית הפתוח.

בבית הפתוח היה נחמד מאוד. אבל זה לא ממש משנה...

אחרי שנגמר המפגש חזרתי הביתה. בדרך אבא שלי התקשר אלי ושאל אותי איפה אני. אמרתי לו שאני בדרך הביתה, הוא אמר שבסדר וניתק. הוא נשמע כרגיל, אבל בכל זאת הפליא אותי שהוא התקשר, הוא אף פעם לא עושה את זה.

כשהגעתי הביתה חלצתי את הנעליים קודם כל, ונכנסתי לסלון. הנחתי את הפלאפון על השולחן כשאמא שלי אמרה לי לשבת, כי אנחנו צריכים לדבר.

התיישבתי. היא אמרה לי להגיד עכשיו את כל האמת. שאלתי מה קרה והיא לא ענתה לי, היא רק לקחה את הפלאפון מהשולחן והתחילה לחטט.

בשלב הזה כבר היה לי ברור שהיא יודעת. שהיא יודעת שאני הומו. וגם אבא שלי, שישב שם בסלון והביט בי בפנים אומללות, חולות.

היא עברה על כל השמות. שאלה מי זה, ומי זה. ואני עונה לה, אנשים מהאינטרנט, ילדים מהכיתה, אנשים מהבית הפתוח.

מה זה הבית הפתוח, היא שואלת בתגובה, ואני לא עונה בנתיים.

ואז היא מגיעה למספר של ד'. מי זה ד', היא שואלת ברטוריה, ואני לא מגיב.

היא עוברת לSMSים. קוראת אותם אחד אחד. ומי שלח לך חיבוק. אתה מתחבק עם החברים שלך?

ואני, אצלי הדמעות מתחילות לנזול, מבקש ממנה להפסיק. והיא בשלה.

קם מהספה, הולך לכיוון היציאה מהבית. אבא ואמא אומרים לי להישאר, ואני בשלי.

מגיע לתחנת האוטובוס, יושב שם יחף ומסתכל על הכוכבים, על האנשים שעוברים ברחוב ועל אוטובוסים גדולים ומטרטרים דרך מסך של דמעות.

אחרי כעשר דקות אמא הגיעה אחרי. ישבה איתי שם בתחנה והתחילה לדבר איתי. באיזשהו שלב אבא שלי התקשר וחזרנו הביתה להמשיך לדבר שם.

בקצרה, מה שהיא אומרת זה שזו סטייה, ו"גם אם היה לי ילד נכה הייתי מנסה לעזור לו ללכת". וכו'.

היא גם אמרה שאני ילד קטן, ומה אני יודע. ואיך אני יכול להחליט שאני לא רוצה להשתנות. ואסור לי לוותר לעצמי. ואנ קורבן של התקשורת, שנותנת לזה היום לגיטימציה.

ודבר כזה לא יהיה אצלנו בבית, היא פלטה באיזשהו שלב. כל עוד אני גר שם היא לא תרשה שאני אשכב עם גברים.

"הזה שלך נועד בשביל להפרות רחם של אישה, לא בשביל שתתקע אותו בתחת של גבר." ככה, בבוטות הזאת.

ואבא שלי בקושי משחיל מילה: "למה אתה לא יכול להיות בי... איך קוראים לזה? ביסקסואל? למה אתה לא יכול להימשך לאישה?"

זה לא עניין של בחירה. "זה בדיוק עניין של בחירה!" אמא קובעת, "אתה מוותר לעצמך."

"אני מצטער שהכנסתי את האינטרנט הביתה," אבא, שכבר הספיק לנתק את האינטרנט בנתיים (ואת הפוסט הזה אני עומד להעלות על דיסק ולתת למישהו לעדכן אותו בבלוג...)

"אתה חושב שאני אף פעם לא חשבתי שיהיה נעים לנשק אישה?" אמא מפתיעה, "ובכלל, אני לא נמשכת לכל הגברים בעולם, אני נמשכת לאבא שלך."

מנסה להסביר לה שגם אני לא נמשך לכל הגברים בעולם, קצת בהלם מזה שאמא שלי היא ביסקסואלית במידה מסוימת.

ובכלל, המון בכי וצער, ואבא שלי מיילל שהוא לא יודע מאיפה זה נפל עליו.

הם החליטו לא לנתק לי את הפלאפון. כשעלו לישון תיכננתי כבר לקחת אותו ולהתקשר להילה, המדריכה, ולעדכן אותה, כשאמא שלי באה, במין מחווה מאולצת, ונתנה לי חיבוק ונשיקה רטובה על הלחי.

הם עלו. יוצא החוצה ומתקשר להילה. בוכה ובוכה ובוכה ובוכה. והיא עזרה לי, דיברה איתי.

אחר כך התקשרתי לדודה שלי, שיודעת עלי, כדי לעדכן אותה, שאמא שלי לא תפתיע אותה פתאום (אמא שלי לא יודעת שדודה שלי יודעת, ואולי לא כדאי שהיא תדע).

וגם דיברתי עם אלונ, שהיה נורא חמוד, וגם עם עומר, המדריך בבית הפתוח.

ועומר והילה אמרו לי שאני יכול להתקשר אליהם בכל שעה, אפילו בארבע לפנות בוקר. וזה היה ממש מעודד, כי הם באמת אוהבים אותי.

אמא שלי אמרה שהיא רוצה ללכת לבית הפתוח, לראות "מה זה הדבר הזה," וגם לדבר עם הילה. כנראה שנעשה את זה בקרוב.

הבוקר (11/7) קמתי לצלצול הפלאפון בערך בשעה תשע. זה היה חבר מהכיתה שהתקשר לאחל לי מזל טוב (יומולדת). אחר כך שכבתי במיטה וקראתי, מתבייש לצאת מהחדר. לא ברור לי למה, אבל פחדתי להסתכל להורים שלי בעיניים. גם אתמול בלילה, לא ממש הסתכלתי עליהם.

בשלב מסוים קמתי ואכלתי משהו.

אמא הגיעה באיזשהו שלב. שאלתי אותה אם אני יכול לנסוע היום לניצנים, והיא שאלה עם מי. אמרתי לה שעם גאיה, ואלונ, ופיצ. והיא שאלה אם הם אנשים טובים ואמרתי שכן והיא אמרה שבסדר. שהיא מודעת לזה שאי אפשר לכלוא אותי בבית, ושמה שהכי מפריע לה בעצם זה השקרים. ושמעכשיו אני לא אסתיר, ולפני שאני אעשה שטויות אני אחשוב "מה אמא שלי היתה אומרת על זה."

ובסך הכל הבוקר המצב נראה קצת יותר טוב. אמא שלי קראה הבוקר להורים של ד' פרימיטיביים. ואני התאפקתי להגיד לה שגם לחשוב שהומוסקסואליים יכולים להפוך לסטרייטים זה פרימיטיבי. והבוקר גם הסתכלתי לה בפרצוף.

והיא שאלה מתי אני לוקח אותה למרכז העיר, לראות מה זה הבית הפתוח ולדבר עם הילה.

והיא גם אמרה שאני צריך לשלוח את החולצה של ד' (הוא השאיר אותה אצלי) בדואר, בלי שום מכתב, בלי אף מילה. גם כי היא לא רוצה שיהיה לי סוג כזה של קשר וגם בגלל שהיא באמת חושבת שלא כדאי, לטענתה, להתעסק עם המשפחה הזאת (סיפרתי לה על ההטרדות הטלפוניות).

אתמול בלילה שאלתי אותה אם היא מתביישת. והיא אמרה "לא מתביישת, רק מצטערת". מצטערת שאני מוותר לעצמי. ש, לטענתה, אני גוזר על עצמי חיים של בדידות, ואולי גם מחלות (כי הרי איידס זו מחלה של הומואים, למי שהספיק לשכוח).

אני כן חושב שהיא מתביישת. אבל עצם זה שהיא לא אמרה את זה, גם מצביע על משהו.

עם אבא שלי לא דיברתי על זה הבוקר. כאילו הכל כרגיל. כמו תמיד.

זה לא שהמצב כזה מזהיר. ואמא שלי ממש בטוחה שאני חייב ללכת לטיפול, אבל היא לא ניתקה אותי מהחיים שלי, והיא מרשה לי לנסוע לניצנים עם הומו ולסבית (אני לא יודע אם היא יודעת שזה מה שהם, אבל אני משער שהיא מבינה כי את הלסבית אני מכיר מהבית הפתוח, והיא כבר הבינה מה זה הבית הפתוח, ואת ההומו אני מכיר מהאינטרנט). ולמרות שניתקו לי את האינטרנט (וסביר שעידכונים לא יהיו פה בקרוב), עדיין יש לי את הפלאפון שלי, וכל מי שיש לו את המספר מוזמן להתקשר.

חוץ מזה, היום (ה11 ליולי) זה יום ההולדת הלועזי שלי. כן כן, אחלה טיימינג יש לאבא של ד' (ולמי שתהה, הוא אשכרה היה פה בבית בזמן שהייתי בבית הפתוח, והציג את זה להורים שלי בצורה המעוותת שלו).

אבל יש לזה ייתרון, לפחות ככה אני לא צריך לזכור שני תאריכים. בעשירי ליולי הוציאו אותי מהארון, ובאחת עשרה ליולי אני נולדתי.

"ואמא של איתי,

הביאה איש שיתקן

לא הגיוני שאלוהים

חשב אחרת"

[משהו אמיתי – עברי לידר]

מדהים כמה רגשות יכולים להסתתר במשפט אחד.

מקווה שיהיה טוב.

סביר שהבלוג הזה יידעך עכשיו לאט לאט (עקב מחסור בעדכונים), אבל אולי אני אעדכן מדי פעם מכל מיני מקומות עם אינטרנט. אני אראה.

שיהיה לכם רק טוב,

ותודה על התמיכה.

(כל חמש דקות מישהו מתקשר לאחל לי מזל טוב, זה נורא נחמד.)