אל תבכו אותי.

אני לא מת.

היה יכול להיות גרוע יותר. באמת.

אבא היה יכול להתעצבן. אבא היה יכול להשתולל. להרביץ. לזרוק אותי מהבית.

אבל הוא רק עצוב כל הזמן. הייאוש והאכזבה ממני הצטרפו למחלה שכבר אוכלת אותו מבפנים.

אבא, אל תבכה אותי. אני לא מת.

ואמא. אני יודע שאת מאוכזבת למרות שאת לא אומרת את זה. ושאת נורא כועסת על האנשים שגרמו לי להגיע לאן שהגעתי. לטענתי הגעתי למקומות של פתיחות וקבלה עצמית, לטענתך הגעתי לשפל המדרגה, שיכנעתי את עצמי שאני הומו וויתרתי לעצמי על החיים.

לפחות דיברת עם האחים שלך.

לפחות דיברת עם אחותך, שלה סיפרתי לפני כמה חודשים (והיה לה כל כך קשה להסתיר את זה ממך). לפחות יש לך עם מי לדבר. ומזל, כל כך מזל שלא ניתקת את הקשר עם אחותך בגללי. זה אחד הדברים שהכי הטרידו אותי.

ותודה לך, תודה לך שהרשית לי לנסוע לניצנים. אמנם היום לא הרשית, אבל הייתי ברביעי בלילה ובשני בלילה והיה מדהים.

למרות שהייתי יותר שמח אם היית מרשה לי בלב שלם ולא רק בגלל ש"את לא רואה שום טעם להגביל אותי, במילא אני אעשה מה שאני רוצה."

וחבל. חבל שאת רואה את הבית הפתוח כמין "ארגון מיסיונרי". זה לא ככה. באמת! זה לא ככה. אל תהיי שלילית. תני להם הזדמנות.

"אתה תמים, כל כך תמים," את אומרת לי. ואין לי מה לענות לך על זה, כי אולי אני בעצם קצת תמים.

אל תתייאשו ממני.

בבקשה.

אל תפסיקו להתקשר.

גם כשאני לא עונה, אל תפסיקו להתקשר.

לפעמים כל מה שאני צריך זה לראות שמישהו חושב עלי.

ואל תכעסו אם אני לא חוזר אליכם. אני לא יכול. חשבון הפלאפון הגיע לכמעט 300 שקל בעשרים ימים, ואני נורא מפחד שינתקו לי גם אותו.

אל תשכחו אותי.

אל תנטור לי, ד'.

זה פשוט היה חייב להיפסק.

זה היה חייב להיגמר.

ואחרי מה שאבא שלך עשה... פשוט לא יכולתי יותר.

בקרוב תקבל את החולצה שלך (ששוב ושוב שכחת אצלי) בדואר. היום אמא התעצבנה עלי שמתחילת השבוע היא רוצה שאני אשלח אותה, והיא קיפלה אותה בעצמה, הכניסה למעטפה גדולה, ובטח תשלח אותה מחר.

לא הרשתה לי להוסיף מילה. שום דבר.

בקרוב תקבל אותה בדואר. אל תכעס עלי.

מצטער שנעלמתי. לא הייתה לי ברירה. אל תדאג, תיכף אני גם אעלם לך מהמחשבות. אתה תראה.

אל תכעסו עלי.

אמא.

אבא.

אל תכעסו.

אני פשוט

לא יכול

אני צריך

אני

לא

יכול.

עריכה:

כבר שלחתי את הפוסט והרגשתי צורך להוסיף:

לא עשיתי את המועד ב' במתמטיקה. למרות שקיבלתי ציון גרוע במועד א'. בדיוק חזרתי מניצנים ולא היה לי כוח לזה. וכשניסיתי לתרגל בימים שלפני זה מילא אותי בייאוש. ודי. לא הייתה לי סבלנות.

עדיין אסור לי להיות באינטרנט. ולכאורה לא אמורה להיות לי הסיסמה. אבל בדרך לא דרך השגתי אותה, ועכשיו, כשכולם ישנים, החלטתי לקחת קצת סיכון.

מרגיש מאוד רע עם זה. עם שני הדברים שכתבתי למעלה.

אני מנסה לשכנע את עצמי שאין לי ברירה, אבל נדמה לי שיש.

עריכה שניה:

מסתכן בכך שאני עלול להיתפס, ובכל זאת:

לא סיפרו לאחים שלי, כמובן. אבל הם מרגישים שקורה משהו, ואחד האחים שלי חושד, נדמה לי.

קצת מפחד שהם ידעו. עדיין לא מבין למה.

ההופעה של עברי בניצנים, ביום רביעי, הייתה מדהימה.

הוא שר שירים כל כך יפים! וגם את השיר "משהו אמיתי", שהוא לא שר בשתי ההופעות הקודמות שלו שהייתי בהן. זה היה כל כך מתאים, השיר הזה.

הייתה גם דנה אינטרנשיונל, שהיתה נורא גאה, וגם אמרה בסוף של אחד השירים שהיא שרה עם עברי: "פירה, פירה, אני פירה".

נשבע.

והיו שם המון אנשים שאני אוהב, וזה היה ממש ממש כיף.

והחול. המון המון חול. וים. וצ'אי (ותודה לבר ששכנע אותי לקנות). ומוזיקה מדהימה. ולילה. וכיף.

כמובן שגם היו דברים קצת מעצבנים. כמו החום. המדוזות. ערסים שאיימו לדקור אותי ("אני לא הומו! אני אוהב כלבים!" הו, כמה משעשע מצידי). מחסנית עדשות שדלפה. אבל זה סתם שטויות לעומת הכיף שהיה.

הייתי גם בשני בלילה, בהופעה של אביב, בה נהנתי קצת פחות.

בהופעה של עברי עמדתי די קרוב לבמה ולרמקולים, ויש לי עד עכשיו (24 שעות אחרי) קצת צלצולים באוזניים. זה יעבור, נכון? או שכדאי לפנות לרופא אוזניים?

בכל מקרה, גם רציתי להודות לכולכם, מעומק הלב.

על כל התמיכה והעזרה, בלי שום רצון לקבל חזרה.

אני אוהב אתכם. מעומק ליבי אני אוהב אתכם.

תודה.