זה היה עוד שבוע מטורף ועמוס.

כל כך עמוס שעכשיו, ממרומי יום חמישי, אני מתקשה להיזכר מה קרה בתחילת השבוע, אבל בשבילכם – אני אעשה מאמצים.

יש להזהיר, כמובן – הפוסט הזה הולך להיות ארוך מאוד. אני אישית לא הייתי עומד בקריאה הזאת. מקווה שאתם תעמדו בזה. ואם קשה, תמיד אפשר לקרוא בהמשכים.

בשבת האחרונה המצב פה בבית היה קצת מתוח. גם היחסים עם אמא היו קצת מעורערים, ופרצופה חיקה את פרצופו הזועף והמאוכזב של אבא. זה הכאיב לי.

בצאת השבת ביקשתי ממנה שתתקשר אל המדריך או המדריכה שלי בבית הפתוח. זאת הייתה בערך הפעם העשירית שביקשתי את זה ממנה, אחרי שבכל ניסיון היא דחתה את זה ב"אחר כך!"

אבל באותו מוצאי שבת, לפני רק חמישה ימים, היא התעצבנה ואמרה: "שהוא ייתקשר אלי!"

למחרת בבוקר (יום ראשון), המדריך התקשר אליה לפלאפון (אחרי שנתתי לו אותו, כמובן).

השיחה הייתה נפלאה מהמצופה! אמנם לא הייתי ליד אמא שלי כשהיא דיברה איתו, אבל קיבלתי עידכונים משני הצדדים.

הם דיברו יותר משעה, לפי מה שהבנתי. המדריך שלי אמר שאמא שלי הייתה נורא נחמדה. הוא התרשם ממנה מאוד (לא סתם היא הבנאדם שאני הכי אוהב בעולם) והכי חשוב, היא התרשמה ממנו.

הם לא סתם דיברו שיחה יבשה עלי. הם גם פיטפטו ביניהם, והאמת, זה לא מפליא. ידעתי שיהיה קליק.

אז באותו יום ראשון, כשהתעוררתי, אמא חזרה מהקניון, אחרי שיחה איתו. היא נתנה לי מתנה שהיא קנתה לי – בובת לב שכשלוחצים במרכזה היא משמיעה קול של נשיקה ואומרת: "I love you!".

זה נורא ריגש אותי.

דיברתי איתה על השיחה שלה עם המדריך (הוא כבר הספיק לעדכן אותי טלפונית), ושמחתי שהשיחה הזאת התרחשה.

כששאלתי אותה אם אני יכול ללכת לבית הפתוח באותו יום (מפגש יום ראשון), היא אמרה לי שהיא לא תגיד לי לא, אבל היא מעדיפה שלא. שאני אקח תקופת צינון מהבית הפתוח.

היא עדיין חושבת שהבית הפתוח מקבע אצלי צורת מחשבה מסוימת ושאני ממש חייב (לעצמי) לנסות להסתובב במקומות שמכוונים לכיוונים אחרים.

לא הסכמתי איתה (לבית הפתוח הגעתי עם דיעה מגובשת ובסך הכל מצאתי שם תמיכה וחברים), ובכל זאת העדפתי לוותר, ולא ללכת באותו יום ראשון. לא מתתי מזה, נשארתי בבית, חתכתי סלט וירקות, הוצאתי גבינות ולחמים ופרסתי מפה בשולחן בסלון, ואכלנו ארוחת ערב משפחתית (אמא הכינה מרק!), כמעט כל המשפחה ביחד (חוץ מהאח הנשוי, כמובן), והיה נורא נחמד.

בראשון בלילה, מאוחר מאוד, כשכולם נרדמו, התחברתי לאינטרנט לכמה דקות (השגתי את הסיסמא איכשהו). קראתי את כל התגובות שהשאירו לי בבלוג ונורא התרגשתי ושמחתי, וגם הספקתי להציץ בכמה בלוגים אחרים.

ביום שני קמתי מוקדם (וזה לא שהספקתי לישון הרבה בלילה) ונסעתי לאיזשהו טיפול במגנטים. משהו קצת הזוי אבל עובד. גם קיבלתי תמציות של "פרחי באך" (תוהה אם ככה מאייתים את זה...), שאמורות לעזור לי בכל מיני תחומים. זה לא יכול להזיק, ואני גם די מסוקרן.

חזרתי מהטיפול עייף, והלכתי לישון לכמה שעות מכיוון שתיכננתי לנסוע באותו ערב לניצנים (פעם שלישית ואחרונה השנה...). שמתי את הפלאפון על מצב "שקט" (ותודה לאל שהתחלתי לעשות את זה) וישנתי איזה שלוש שעות.

כשקמתי ראיתי בפלאפון שיחה שלא נענתה מאבא של ד'. בעודי תוהה מה זה ולמה זה, אבא צועק לי מלמטה: "אבא של ד' התקשר והוא אומר שאתה עדיין בקשר עם ד'!"

אהה!!!

-פאוזה-

אני עוצר שניה את הרצף כדי לעדכן אתכם בשיחה שהייתה לי עם ד' ביום חמישי שעבר, ה14 ליולי.

הוא התקשר, אחרי שניסה להשיג אותי כל אותו שבוע ואני התעלמתי ממנו (ומכל אדם אחר שהתקשר... פשוט זרקתי את הפלאפון בצד והתעלמתי...). בסופו של דבר עניתי, והבהרתי לו, שוב, שזה חייב להיפסק, ושאנחנו לא יכולים להמשיך ולשמור על קשר. בגלל ההורים שלו, בעיקר. וגם בגלל ההורים שלי. וגם בגללי.

היה לי נורא קשה להגיד את זה (לא בגלל שלא הייתי שלם עם זה, אלא בגלל שקשה לי לסיים דברים ובעיקר קשה לי לפגוע), אבל זה היה חשוב שזה ייאמר (אפילו שזה כבר נאמר מספר פעמים).

בכל מקרה, די ברור למה הופתעתי כשאבא שלי קיבל שיחת טלפון מאבא של ד'. הרי ניתקנו את הקשר!

-Play-

ובחזרה אלינו. הבהרתי לאבא שזה לא נכון, ושאין לי מושג מאיפה אבא של ד' שואב את האינפורמציה שלו.

אמא לא הייתה בבית, אז התקשרתי כדי לעדכן אותה. היא האמינה לי, בעקבותיה גם אבא. והיא התייצבה מול ההורים של ד' והגנה עלי. אני אוהב אותה מאוד.

בכל מקרה, זמן קצר לאחר מכן יצאתי מהבית, לניצנים, פעם אחרונה ושלישית השנה.

התוכנית האומנותית: יוני בלוך ואפרת גוש (כיף!), טיפקס ושרית חדד (בחילה!) מה קשור (הוא שר מעצבן... מעצבן מאוד) וגם הופעת אורח קצרצרה של שירי מיימון.

ובכלל, ניצנים: צ'אי, ים, מדוזות, וערסים.

נסעתי כרגיל, עם פיצ, בקו 437 מהתחנה המרכזית בירושלים. מצומת כפר סילבר לצומת ניצנים לקחנו את קו 15 או 311, ומשם אוטובוסים מאורגנים וחינמיים לקופות ולכפר המוזיקה עצמו.

בדרך מירושלים עברנו ליד צעדות של אנשים כתומים, וסבלנו מאוד מהערסים שישבו מאחורה. כשאני ופיצ קמנו כדי לרדת מהאוטובוס בצומת כפר סילבר, הערסים ניסו לשאול אותנו אם אנחנו יודעים איך להגיע לניצנים. החלטתי להתעלם מהם, ואחד מהם קלט את זה וכמעט הכניס לי מכות (בפעם הראשונה לאותו לילה, כמעט חטפתי מכות מערסים מגודלים).

בסופו של דבר, נדחקים בין עשרות אלפי ערסים ופרחות (נו טוב, הופעה של שרית חדד, מה ציפית), הגענו לכפר המוזיקה, ופגשנו שם את אלונ, שהגיע לשם שעתיים לפנינו, ולמרבה הפלא, שרד בים הערסים.

יחד העברנו את הזמן עד ההופעה של יוני בלוך ואפרת גוש.

הם כאלה חמודים! איזה רבע שעה לפני ההופעה הלכנו לצד הבמה, איפה שכל המאבטחים עומדים, וראיתי את יוני בלוך עומד על הבמה, מסתכל עלינו. אז צרחתי לו ונופפתי לו לשלום, והוא נופף לי חזרה :).

ואפרת הסתובבה שם גם, באיזור הבמה, ואמרנו לה בהצלחה והיא אמרה תודה, וחייכה אלינו בסבלנות ראוייה לציון.

ההופעה הייתה מדהימה! למרות שראיתי שני אנשים שאני מכיר (למרבה המזל, כנראה שהם לא ראו אותי...). הייתי די קרוב לבמה, וגם צילמו אותי כמה פעמים לטלוויזיה (אולי בגלל שאני מכיר את המילים של השירים שלו, ושרתי יחד איתו...). הם שרו שירים נורא יפים, ובכלל, היו נורא מצחיקים. נורא לא מתאים ליוני בלוך להופיע מול קהל. ממש לא מתאים לו לצרוח.

אחרי ההופעה נדחקנו עם עוד אינספור בנות ביציאה מהבמה. כמה בנות הספיקו להצטלם עם אפרת ולקבל ממנה חתימות, אבל יוני יצא עם איזה ארבעה שומרי ראש דרך היציאת חירום וביאס את כולם.

בכל אופן, זה סתם היה מצחיק.

ואז גם ליסה (שם בדוי) הצטרפה אלינו, והיה נורא נחמד.

שלישיית מה קשור עלתה ראשונה במופע לילה, נדמה לי, והם היו נוראיים. לא היה לאן לברוח מהזוועה.

אחר כך היינו קצת בהופעה של טיפקס (סבלנו מכל רגע), ובעיקר הסתובבנו על החוף. באיזשהו שלב, שירי מיימון עלתה לבמה לשיר אחד (תנחשו איזה), ואני ואלון נטשנו את פיצ וליסה על החוף ורצנו כמו מטורפים כדי לא לפספס את כל השיר. אחח. רק בשביל זה היה שווה.

אחר כך סתם הסתובבנו בחוסר מעש... אלונ הזמין אותי לפיצה (תודה!), וליסה קנתה בירה (על אף קטינותה...).

גם שלומי הצטרף בשלב מסוים, וישבנו על החוף וחלקנו (אהמ, אהמ) השפילו את עצמם כשניסו להצטרף למשחק מטקות.

ואז כולם התחילו לזרוק עלי אבנים. הם לא הפסיקו. אמנם אבנים קטנות, אבל זה היה מעצבן. כשהבנתי שאם לא אחזיר זה לא ייפסק, התחלתי להחזיר. או שבעצם לא. הממ.

בשלב מסויים הצטרפו אלינו איזה שתי בנות שלא הכרנו, וכולם התעסקו בלקלוע אחד לשניה לחזיה. מכיוון שלא הייתה לי חזייה (שכחתי את שלי בבית...) הם עזבו אותי במנוחה לכמה דקות.

חיח, סתם. כולנו היינו מחורפנים לגמרי ומתוסכלים מכמות הערסים המצמררת, ופשוט לא היה דבר אחר לעשות באחת לפנות בוקר, ליד ים שורץ מדוזות.

בשלב מסויים איזה שני ערסים הלכו מכות! ואנחנו, שישבנו ליד הכניסה, ראינו נחיל של אנשים רצים בצהלה ובבהלה אל עבר היציאה, כשאחריהם כמה שומרים מתוסכלים לא פחות ממנו.

נדמה לי שגם עצרו בגלל זה את ההופעה. חיח.

באיזשהו שלב אלונ מילא אותי בחול (כולל השיער, כוס אמו), ואני לא נותרתי חייב. היה משעשע.

ואז יצאנו מהמתחם של הכפר, בחפשנו אחר מקום שקט וחסר ערסים. תקוותינו התבדו כשגילינו שמחוץ למתחם יש ערסים, אבל מסוג אחר: ערסים בלי כרטיס.

והם יעשו הכל כדי לתלוש לך מהיד את הצמיד (בזהירות, שלא ייקרע) ולהלביש אותו על ידם הטהורה (למה טהורה? כי הם מניחים תפילין פעם בשנה), כדי שיוכלו לחבור אל חבריהם בני התשחורת שמחכים להם בתוך המתחם.

אוח, היה נורא. הצטופפנו לנו, ארבעתנו (אני, פיצ, אלונ, ליסה) על שני ספסלים, קופאים מקור, כשלפתע ערס אחד החליט להיטפל לפיצ, בגלל כל המחטים (מחטים, עגילים, סיים שיט) שיש לה על הפרצוף.

כמובן שאני לא יודע לסתום את הפה, והתווכחתי איתו (פעם שניה שכמעט חטפתי מכות מערס מגודל). השיא היה כשהוא הוריד את המכנסים מולנו בהפגנתיות, חושף רגליים שמנמנות ותחתונים שלא הבליטו כלום כי לא היה מה. בשלב הזה די ריחמתי עליו, אבל במקום להביע את תנחומי העדפתי לעוף משם, לפני שהוא יכניס לי מכות על עוד משפט מיותר שאמרתי לו (פעם שלישית).

בעודנו מתעופפים משם, פיצ אמרה משהו נורא מצחיק על נתוניו הטבעיים, וערס אחר שמע אותה ואמר לי "יש לך חברה מצחיקה!"

נדמה לי שהוא ניסה להיות נחמד. פיצ שאלה אותו אם משעמם לו. כשהוא ענה בחיוב, הפנתי אותו לערס עם הזין הקטן, שסבל משיעמום גם כן (פעם רביעית, ואחרונה, שיצאתי בלי פגע מאיום מבוסס על חיי).

השעה הייתה שתיים בערך, והחלטנו לעלות על האוטובוס חזרה לקופות. בדרך לאוטובוס נתלו עלינו כל מיני אנשים שביקשו ממנו, בחייאת דינאק אינעל אבוק כוס אמק ערס, שנביא להם את הצמיד (ששימש כאשרת כניסה), כי במילא אנחנו לא נשתמש בו יותר.

ניפנפו אותם בזהירות (פיצ חשפה כמה מהמחטים), ועלינו על האוטובוס. היה כל כך נעים, שכשהגענו לקופות לא רצינו לרדת ממנו, וביקשנו מהנהג להישאר לעוד סיבוב. הוא הסכים, וכך התוודענו אל נהג האוטובוס המשופם, שהיה גם מפחיד בשלב מסוים (למשל, כשסיפר לנו על הדרך בה בילה עם שלוש נערות במושב האחורי, כמה שעות לפני, או כשסיפר לליסה שאם היא תגיע למספר מסוים של אורגזמות לפני המחזור – היא לא תסבול מכאבי מחזור בכלל).

אבל בתכל'ס היה.. הממ... נחמד. בלעתי את האדוויל השני שלי לאותו לילה (ותודה לפיצ, שחושבת על הכל) ודיברתי עם אלונ.

כגעגכעינההבנ.

כן, הממ...

בשלב מסוים ירדנו מהאוטובוס, והלכנו לכיוון צומת ניצנים, כדי לתפוס אוטובוס, כל אחד למקומו.

כשליסה עלתה על האוטובוס שלה לתל אביב, אמא של אלונ באה והקפיצה אותי ואת פיצ לתחנה שלנו לירושלים. בדרך לתחנה שלנו מרפי קפץ לביקור בדמות פנצ'ר בגלגל האחורי, אז את שאר הדרך עשינו ברגל. לא נורא. הממ.

על האוטובוס לירושלים עלו איתנו הערסים מהנסיעה מירושלים, וזה היה מזעזע משהו. אבל אני ישנתי כל הנסיעה. זה היה טוב.

מהתחנה המרכזית בירושלים הספקתי ממש במזל (בשניה! בשניה!) לעלות על האוטובוס הביתה, וזה היה נורא נחמד להגיע הביתה ברבע לעשר בבוקר (ולא באחת עשרה וחצי, כמו בפעמים הקודמות).

היה ממש כיף בניצנים, ונורא נהנתי. כל כך שמח שהלכתי ומודה לאמא שאיפשרה לי.

ביום שלישי ישנתי עד אחר הצהריים, והעברתי את הזמן בבית. אמא סיפרה לי שהיא דיברה עם אמא של ד' ושאמא של ד' בכתה לה בטלפון, ושההורים שלו אומללים ושהם צריכים תמיכה. היא אמרה שהיא מבררת בשבילם על פסיכולוגים שיכולים לתת להם משהו כזה.

ואני קצת התקשתי לגלות כלפיהם סימפטיה ואמפטיה, וגם אמרתי לה את זה. ובכלל, היא בעצמה אמרה שהיא לא רוצה שום קשר עם המשפחה הזאת, אז למה היא דיברה איתה?

למרות שבמחשבה שניה, לא הייתה לה שום ברירה אלא לדבר איתה. אחרי הכל, הם המשיכו להטריד ולהתקשר.

אנשים אומללים. זה מה שהם.

בערך החל מהשעה אחת עשרה וחצי בלילה, דיברתי עם יואב בטלפון. היה נורא כיף ומעניין לדבר איתו. השיחה ארכה בערך שעתיים, ונדמה לי שחטפתי מנת קרינה רצינית. נו מילא.

יום רביעי היה אולי היום הכי כיפי השבוע!

בר הודיע לי בערך שבוע לפני כן שהוא מתכנן לנסוע למוזיאון ישראל בירושלים. ואני, כמובן, הודעתי שאני מצטרף אליו.

היה ממש ממש כיף! אמנם עיכבתי קצת את בר בתחנה המרכזית (היו לי בעיות עם האוטובוסים... אגד המחורבנים), אבל בזמן שהוא חיכה לי הוא קנה לעצמו חולצה חדשה (ובכך בזבז את רוב הכסף שהיה עליו והפיל עלי את התשלום עבור מזון ונסיעות:)

תפסנו קו 9 למוזיאון, וכשהגענו התברר לנו שאנחנו לא יכולים להיכנס בחינם (אפילו שאני לומד בירושלים! בלע. רק בימי חמישי ושלישי זה בחינם). אז שילמנו 20 ש"ח וניכנסו.

היה נרא כיף במוזיאון! בר תרם לי מחוכמתו, ואני נהנתי מקצת תרבות.

זה היה נורא מצחיק, שהוא הביט במוצגים מהורהר ואני רק אמרתי "יוו! איזה מגניב! איזה יפה! איזה כישרון!"

בר לימד אותי כל מיני מילים מסובכות, שכבר הספקתי לשכוח, וגם נאם לי קצת על אמנות ויופי, ואני חייב לציין שהתלמאי הזה יודע משהו.

היו מוצגים מדהימים, שעמדתי מולם חסר מילים, אבל מלא במחשבות. אמרתי לבר, שאני צריך לבוא לפה פעם עם מחברת, ופשוט למלא אותה במילים. זה כל כך מעורר השראה, המקום הזה.

היה שם גם עץ נורא יפה, שיוקו אונו הביאה למוזיאון, שעליו מבקרים תלו את המשאלות שלהם. העץ ממש קרס מרוב משאלות, וזה היה מפעים. גם אני רציתי, אז לקחתי דף ושירבטתי עליו בספונטניות:

"הלוואי,

שהעצים ימשיכו לפרוח

והציפורים ימשיכו לצייץ

וההרים ימשיכו להיות שם

ושנמשיך לטפס

הלוואי,

שאנשים ימשיכו לחייך

ולצחוק

ולאהוב

הלוואי!"

וזה היה כל כך פשוט ואמיתי. מין אושר טהור שכזה, תקווה זכה.

ברר.

אחר כך יצאנו החוצה (עד שמצאנו את היציאה) והלכנו לכיוון הפסל המפורסם של "אהבה".

נורא רציתי ללכת לשם, כי הייתי הולך למוזיאון ולפסל הזה הרבה כשהייתי קטן. אז הלכנו לשם, וישבנו בתוך הבי"ת, ודיברנו וריכלנו וצחקנו והיה פשוט נהדר.

שנינו היינו נורא רעבים, אז החלטתי שאני לוקח את בר לאכול פלאפל במרכז העיר, שיספוג קצת ירושלמיות.

אז לקחנו את קו 31 (יש לי נטייה לציין את מספר הקו, כאילו שזה מעניין מישהו) והגענו לאיזור המדרחוב. קניתי לנו פלאפל וישבנו על הרצפה המלוכלכת של מרכז העיר, כשאני, כרגיל, מסתבך עם הפלאפל ומתפלש בטחינה.

אחרי שקניתי שתיה (קניתי בקבוק של ליטר וחצי בשמונה וחצי שקלים, במקום לקנות בקבוק של חצי ליטר בשישה שקלים. תגידו לי אתם, פולני או לא פולני?), לקחתי את בר לבית הפתוח, והיינו שם קצת. גם השארתי לכל הקבוצה של יום ראשון מכתב על הלוח מודעות, כדי שהם לא ישכחו שאני אוהב אותם בכל ליבי.

היה ממש כיף שם.

אמא התקשרה. צריך להחליט אם לחזור הביתה ולנסוע עם כל המשפחה לאנשהו. לבסוף מחליט שלא, כשאני בטוח שאם לא אסע יהיה לי בית ריק ואוכל להתחבר לאינטרנט לכמה שעות טובות.

יצאנו מהבית הפתוח. בר קישקש קצת על הקירות בחדר המדרגות. מופרע.

ואז לקחתי אותו ל"תו השמיני", שזו חנות דיסקים ממש זולה שיש רק בירושלים. וציפיתי ממנו להתלהב והוא לא. :(

אז לקחתי אותו לכיכר הירח ולכיכר ציון, סתם, שהוא יוכל להגיד שהוא היה שם, ואז הוא עלה על אוטובוס לתחנה המרכזית ואני רצתי לתחנה שלי, שם ראיתי את האוטובוס שלי, עומד כבר, ואנשים עולים.

רצתי כמו שלא רצתי בחיים. כמעט נדרסתי! וכשהגעתי סופסוף לתחנה, הנהג כבר סגר את הדלת. הוא התקדם רק כמה מטרים, כי היה רמזור אדום. הוא עמד במקום! דפקתי לו על הדלת הקדמית ביאוש, והחרא הזה הצביע אחורה, על התחנה, וכשהרמזור התחלף לירוק הוא נסע לו משם.

אז חיכיתי. וחיכיתי. וחיכיתי.

בסופו של דבר הגיע אוטובוס אחר. ואני הגעתי הביתה. שם חיכתה לי הפתעה – אחותי הגדולה שלא נסעה עם כל המשפחה כי למחרת יש לה מבחן. מה שאומר שאי אפשר להתחבר לאינטרנט, כי היא תגיד להורים, כמובן. היא בטוחה שהיא האמא השניה שלי.

ביום חמישי (היום, בעצם) קמתי מוקדם, והלכתי לעבוד. יום ראשון בעבודה. לא עבודה קשה. קצת סיזיפית, אבל מספקת. אני עובד בתחום הגרפיקה, וסופסוף מרוויח קצת.

חוץ מזה היה לי היום יום די נחמד. אכלתי המון ולקחתי המון טיפות של תמציות פרחים.

וזהו. מה אגיד ומה אומר?

לא חושב שיש לי תלונות. אני חי. אני נושם. אני מחייך.

יש מקום לשיפור (תמיד יש), אבל בסה"כ - הכל בסדר. הציפורים ממשיכות לצייץ, העצים ממשיכים לפרוח, ההרים ממשיכים להיות, ואני ממשיך לטפס.

(אה כן, וגם קורה משהו שאני לא יכול לכתוב עליו, כי יש קוראים שלא אמורים לדעת דברים מסוימים, אבל אני ממש מקווה שהכל ייסתדר ושאני לא אעשה טעויות. בהצלחה לי.)

ותודה לכם, קוראים נפלאים, על כך שאתם קוראים אותי, וחושבים עלי, ומגיבים, ואוהבים. זה חשוב לי, זה נוגע בי וזה עוזר לי כל כך. תודה, תודה תודה.

תודה לכל מי שלא מתייאש וממשיך להתקשר. ואני גם התחלתי לענות.

תודה לכל החברים והחברות הנפלאים והנפלאות שלי, על כך שאתם שם בשבילי, ושיש לי הזכות להיות שם בשבילכם.

תודה למדריכים המקסימים שלי מהבית הפתוח, ובכלל לכל הצוות הנפלא.

תודה לאמא ואבא שהביאוני עד הלום. ואני לא ציני.

אה כן, ואם יש מישהו שבאמת קרא את כל הפוסט הזה (2,600 מילים זה לא מעט), מה אגיד – כל הכבוד! הלוואי שלי הייתה הסבלנות.

אוהב.

תוספת:

איבדתי את אמוני במין הגברי.

זה מגרד רצח.

(שוקל אם להתנזר מסקס למשך כל ימי חיי.)