עברו רק יומיים מכתיבת הפוסט הקודם, וכבר אני כותב חדש. מה אני אעשה, מפעמת בי תחושת הדחיפות. לא יודע מתי אעלה את הפוסט הזה, אם בכלל. האינטרנט שלי מנותק, ובשביל להתחבר אני צריך להתגנב כמו פושע, להיכנס לחרדות מכל טריקת דלת או מכונית שחונה בחוץ.

ובכל זאת.

השבת הזאת עברה באופן הכי נורא שיש. שבתות הן תמיד נוראיות, אולי בגלל שיש לי כל כך הרבה זמן להיות עם עצמי ולחשוב, דבר שבהחלט לא היה לי בחודשיים האחרונים.

בשבת ישבתי וחשבתי על כל מה שעברתי בחודשיים האחרונים. בחרדה מסוימת קלטתי שאין לי מספיק אצבעות בשביל לספור את כמות החוויות.

לא הכל כתבתי בבלוג. תמיד פחדתי מכך שאנשים שמכירים אותי קוראים פה. אבל עכשיו, כשאני חושב על זה, אין לי כבר מה להפסיד. אין לי כבר מה להסתיר. ההורים שלי יודעים, וכל השאר, אם זה לא מוצא חן בעיניהם, מוזמנים, איך אומרים, להיכנס לי לתחת.

אז מה עבר עלי בחודשיים האחרונים?

אבא אושפז בבית חולים. כמעט העיפו אותי מבית הספר החדש, אליו עברתי השנה. יצאתי עם מישהו חדש, ד', והחלטנו שאנחנו ביחד. כשבוע לאחר מכן הוא יצא מהארון. ההורים שלו קיבלו את זה רע. הייתי במסיבה, במועדון, בפעם הראשונה בחיים שלי (ב"שושן", בירושלים. מסיבת נוער), שם הכרתי כל מיני אנשים, וגם אחד בלונדיני, עם עיניים כחולות (שטחי, שטחי), שהתחיל איתי בערך שבועיים אחר כך (אני סירבתי, כי הייתי אז עם ד'). עשיתי עם ד' סקס, בפעם הראשונה (והאחרונה) בחיי, בשירותי נכים בעזריאלי (כמה פזיז מצידי). ואז קרוב משפחה שמאוד קרוב אלי התחתן. ד' ברח לבית דרור. מיד לאחר מכן התחילו הטרדות טלפוניות מצד ההורים של ד', שהוא החבר הראשון שלי, בעצם, כשהדפוקים האלה טוענים שאני דירדרתי אותו, למרות שלו היו איזה ארבעה חברים לפני, ומי יודע כמה סטוצים. כשבוע לאחר מכן הייתי בלוויה, כי מישהו מהשכבה שלי מת. הייתי גם במפגש גאי ישראבלוג, שאירגנתי, יחד עם יואב. בנתיים ההטרדות הטלפוניות המשיכו והחמירו. נפגשתי עם ד', בפעם האחרונה, והחלטנו על פסק זמן. שלושה ימים לאחר מכן אבא שלו ביקר פה בבית בזמן שהייתי בבית הפתוח, וסיפר להורים שלי שאני הומו. הדבר שממנו חששתי כל כך הרבה שנים קרה. אבא באבל מאז. גם אמא, אבל היא מסתירה את זה יפה. יום אחר כך נסעתי לניצנים בפעם הראשונה, והיה נורא כיף. חגגתי יום הולדת 17. יומיים אחר כך נסעתי שוב לניצנים, להופעה של עברי, שם מצאתי את עצמי (מצאתי את עצמי?!) מתנשק עם הבלונדיני, שרצה אותי עוד כשהייתי עם ד'. הוא רוצה יותר מזה (שנצא, שנהיה ביחד, אנא עראף), ואני אמרתי שאני לא יודע. ואז נסעתי לשבת אל דוד שלי, אח של אמא, שאמא שלי סיפרה לו על הנטיות שלי. הוא נורא פתוח, אבל הוא גם אמר לי כמה דברים שערערו את בטחוני לגבי הבית הפתוח. בפגישת יום ראשון שלאחר מכן לא הייתי, בגלל אמא. ביום שני התחלתי איזה טיפול מוזר במגנטים, ונסעתי שוב (בפעם השלישית) לניצנים, וכמעט התנשקתי (למה, תגידו לי, למה?!) עם אחד האנשים הכי קרובים אלי. אבל רק כמעט. יומיים אחרי נסעתי עם בר למוזיאון, והיה כיף. באותו ערב הבלונדיני שיכנע אותי (בטיעונים הגיוניים, יש לציין), לצאת איתו (בשבוע הקרוב, כנראה). ערב אחרי גיליתי, למרבה הזוועה, שבפלג גופי התחתון שורצים יצורים מבחילים ומגרדים, העונים לשם מנדבושקס או משהו כזה. האדם היחיד שאיתו הגעתי למצב אינטימי בחיים שלי הוא ד', מה שהופך אותו לחשוד העיקרי (והיחיד).

אפשר להגיד שזה מה ששבר אותי. דווקא זה. אני מרגיש מרוקן וחסר אונים. הלוואי שהייתי יכול לגרד מעצמי את כל המחשבות האלה.

כשאני קורא את מה שכתבתי, זה נראה לי כמו איזו טלנובלה מחורבנת בכבלים. בחיי, אם לא הייתי אני, לא הייתי מאמין למילה שכתובה פה בבלוג. זה לא אמיתי. אין לי רגע של שקט, כל הזמן קורים דברים.

כמובן שגם עברו עלי בחודשיים האחרונים דברים קטנים, שלא ציינתי. כל מיני שטויות. אי נעימויות. מחלות. עלבונות. כאבים. אבל זה שטויות.

אתם קולטים מה עבר עלי בחודשיים האחרונים?

ואני, אני קולט?!

לעזאזל, נראה לי שלא. נראה לי שאני לא מבין. אני פשוט לא מבין.

ואיך זה שהכל משתבש לי?

כשסוף סוף יש לי חבר, ההורים שלו מתגלים כפסיכופטיים שמעוניינים להרוס לי את החיים.

כשאני סוף סוף עושה את זה, מגיע למצב אינטימי עם בן, אני מגלה שהוא שורץ כיני ערווה (השם הזה יותר נחמד מ"מנדבושקס").

כשסוף סוף אני מתחיל לחייך, ומתחיל להסתדר לי קצת בחיים, באים שני אנשים דפוקים, שאני מצטער על כל שניה שביזבזתי עליהם בחיי (בשיחות, במחשבות, בבכי), ופשוט מחרבנים עלי מלמעלה (באיומים טלפוניים, קללות, ולבסוף, בכך שהם סיפרו להורים שלי).

כשסוף סוף...

אני מצטער, לא יכול יותר. מרגיש שאני מחלל את שם הבלוג. את הכינוי שלי. "הנסיך הקטן", ו"צייר לי כבשה", שתי פרות קדושות שאני שוחט פה.

זה אמור להיות בלוג של איזה ילד תמים שבחיים לא פזל אפילו לכיוון של בנים יפים, שנוטים, משום מה, לפזול לכיווני לאחרונה.

זה אמור להיות בלוג של איזה ילד בלונדיני עם עיניים יפות ומרוחקות שמסתכל על העולם בתמיהה. ואני, אני כבר מזמן הפסקתי עם התמיהה.

זה אמור להיות בלוג של מישהו אמיץ, שמוכן להקריב את עצמו ולתת לנחש לנשוך אותו, רק כדי שיוכל לדאוג לשושנה הקטנה שלו. ולי אין שושנה ואין אומץ, והנחשים גם לא שואלים אותי לדעתי.

אני אמור להיות גאה בעצמי. אני יודע את זה. אבל האמת היא שמתחת לפני השטח אני לא גאה בעצמי בכלל. לא גאה בעצמי על השקרים, אותם הקהילה ההומו לסבית מנסה להצדיק. אין הצדקה לשקרים. ולא מעניין אותי ש"אין ברירה". תמיד יש ברירה. והידיעה הזאת מכאיבה לי.

אני כועס על עצמי על כך שאני פזיז. שאני לא יודע מתי להגיד "לא". שאני לא יודע להגיד את האמת בפרצוף כי היא עלולה לפגוע. שאני לא יכול לצעוק לד': "זהו!!! נגמר!!! לא רוצה לשמוע ממך יותר!!! רק צרות הבאת איתך לחיים שלי!!!" כי אני יודע שזה לא הוגן ולא יפה ולא מוצדק וזאת לא אשמתו שככה ההורים שלו התנהגו ואולי הוא לא יודע שיש לו כינים (ואולי הן הגיעו בדרך אחרת, אם יש אפשרות כזאת בכלל). ובכל זאת, קצת מגיע לו. כי בגלל חוסר הזהירות שלו ההורים שלו השיגו מידע עלי. ובכלל, הוא לא תיאר לעצמו שההורים שלו ייתפלצו כשהוא סיפר להם שהוא הולך לפגוש אותי? הוא לא תיאר לעצמו שהם יחטטו בדברים שלו, עד שימצאו את הממתקים שקניתי לו, שעל מדבקות המחיר שלהם נמצא שם הסופר שליד הבית שלי? (ככה אבא שלו הגיע אלי הביתה. הוא פשוט הסתובב ליד הסופר ושאל אנשים אם הם מכירים אותי) הוא לא חשב קצת להיזהר? ואולי רעיון ה"פסק זמן" אמור היה לבוא ממנו? מתוך דאגה לי?

למה הייתי צריך לסבול את זה בכלל?

ומה זה הכינים המחורבנות האלה שנדבקו אלי עכשיו? בהנחה שהן לא הגיעו בדרך אחרת (הן בכלל יכולות להגיע בדרך אחרת?) – איך הוא הרשה לעצמו להתחבק איתי בעירום (אחרי מין אוראלי)? איך הוא הרשה לעצמו להדביק אותי בנגע הנורא הזה?

אני מרגיש מחולל. טמא. נגוע. ובעיקר מרוחק. מכל העולם. כל האנשים שאני מגדיר כקרובים נראים לי פתאום כל כך רחוקים.

לפני יומיים חייכתי וכבר אני מתרסק אל תהומות חדשים של חוסר אונים, מחסור בכוח, ובעיקר חוסר אמון.

"מחר יהיה יותר טוב"?

תגדירו טוב, כי אני לא יודע אם משתפר אצלי, הדבר היחיד שבטוח הוא שהכל רק הולך ומסתבך.

וגם הרחמים העצמיים האלה לא מובילים אותי לשום מקום!!!

(כשאתה מחייך אתה נשמע יותר טוב.)