נמאס לי. נמאס לי כבר להעמיד פנים.

לשקר שהכל בסדר. שהכל מסתדר. להיכנע לדרישות של אמא ולשבת כל היום בבית. להיות כלוא.

היא כולאת אותי, אבל עושה את זה עם מילים יפות. עם אהבה. היא חונקת אותי מאהבה. וזה רע. כל כך רע לי.

פשוט נמאס לי כבר. אני בן 17. אני גדול. לא ענק, אני יודע. אבל גדול. עוד שנה אני בן 18. עוד שנה אני מתגייס. אני עוזב את הבית.

את לא יכולה לכלוא אותי! אני לא אתן לך!

את גם לא יכולה לבלוש אחרי, לקחת לי את המפתח מהחדר, לגזול לי כל שביב של פרטיות. נמאס לי!

עושה לי מניפולציות. מברברת על טיפול פסיכולוגי, דבר שאני מבקש כבר שנים, ולא עושה כלום בנידון. נמאס לי ממך. פשוט נמאס.

אם ייתחשק לי ללכת לבית הפתוח, אני אלך לבית הפתוח.

אם ייתחשק לי להיפגש עם אנשים, אני אפגש איתם!

תיקחי לי את הפלאפון. לא מעניין אותי. פשוט מאוד – אם אני ארצה לדבר עם מישהו, אני אסע אליו.

תביאו לי לחם ומים והשכלה. יותר מזה אתם לא חייבים. רק תנו לי לחיות. נמאס לי.

אני נחנק. אפילו המילים בוגדות בי. מנסה להוציא תחושות כל כך כבדות והן פשוט לא יוצאות.

אין כבר טעם להמשיך לחיות ככה. אני לא יכול להמשיך לחיות ככה. כבר מההתחלה נגזר עלי. המציאות שלי היא המצאה של מוח מעוות. כאילו מעולם לא אקבל סיכוי לחיות בבית שלי, עם המשפחה שלי, בצורה בריאה.

והכל מתחרבן!

ואני רק כועס עליהם עכשיו. כל כך כועס. ונדמה לי שמחר אני אלך לבית הפתוח. דווקא.

אני בגיל ההתבגרות. אני צריך, חייב, לעשות קצת דווקא, לא? זה חלק מהדרישות של הגיל. אולי אם אני אתחיל להתנהג קצת בהתאם לגילי, אולי אם אני אפסיק להתקפל ולתת לאנשים לחרבן עלי מלמעלה, אולי אז אני אוכל להתחיל לחיות כמו ילד נורמאלי בן 17.

לא צריך את הפינוקים הקטנים והמטומטמים שלך. לא צריך אותם!!! נשבר לי. אני מרגיש כאילו אין מוצא. כל בחירה שלי תוביל לעוד הפסדים. אני פשוט כלוא בתוך עצמי בתוך הבית המטומטם הזה ובתוך מערכת חוקים וכללים מטומטמת של "אלוהים".

לא רוצה את זה!!!

ונמאס לי לשמור את התסכולים בבטן. לא, שום דבר לא מסתדר! הכל חרא, חרא חרא!!!

לחייך? נדמה לי שעוד חיוך אחד והלסת שלי נושרת. לא בא לי לחייך! בא לי לבכות! ולצרוח! ולברוח! אני כל כך רוצה לעוף מפה, לעוף מהחיים שלי, ללכת... לא יודע לאן. נמאס לי. פשוט נמאס.

ולא! שום דבר לא השתנה מאתמול. מלפני יומיים. מלפני שבוע. הכל אותו דבר. אמא לא אמרה שום דבר שונה. רק הייתה נחמדה כל הזמן. אבל פתאום קלטתי מה היא עושה לי. מה היא חושבת? שהיא תנתק אותי מכל החברים שלי בטענה שאני יכול לדבר איתה ועם אחיה, דוד שלי?

היא תמיד עייפה. אף פעם אין לה זמן. תמיד ביקורתית. לא החלטית. והיא בעצמה אמרה, שהיא לא סיפרה הכל לאמא שלה כשהיא הייתה בגילי. יש המון דברים שאני לא יכול לשתף אותה בהם, ואני גם לא רוצה.

ודוד שלי. דיברתי איתו. לפני שבוע. והשבת עשיתי ניתוח למה שהוא אמר לי אז והבנתי שהוא חירבן לי גבב של שטויות לא קשורות אחת לשניה, ובעיקר לא קשורות אלי.

ואני לא מעוניין לנתק קשרים! איזו מין דרישה זאת? ממה את מפחדת?

אני הילד שלכם. אני עדיין קטין. אבל אני לא מריונטה ואתם לא אוחזים בחוטים!

והילד הטוב שלכם שתמיד מציית להוראות כמו חייל ממושמע נעלם! הרגתם אותו. רצחתם אותו עם הדרישות הבלתי אפשריות.

זאת גזירה שאני לא יכול לעמוד בה, אמא. ואם את רוצה מלחמה, את תקבלי מלחמה. ואין לך הרבה סיכוי, כי את נלחמת בשביל לשחרר איזה סבך בחוטים של בובה, ואני נלחם על החיים שלי.