אז מה עבר עלי השבוע?

קודם כל, נפטרתי מהכינים המציקות.

אז עכשיו אני יכול להזדיין עם מי שאני רוצה (כאילו שיש לי עם מי) בלי רגשות אשמה (כאילו שיש לי) ובכל מקום שארצה (כאילו שיש...)

סתם, כמובן שהכל במסגרת ה"כאילו", כי עכשיו אני אחשוב פעמיים (או שלוש, תלוי עד כמה אני נמשך לאותו בנאדם) לפני שאזדיין עם מישהו. ועוד בשירותי נכים.

איך נפטרתי מהן? זה הכל בזכות מיה. (איך? למה? בהמשך...)

טוב, אני עומד לדבוק מעכשיו בשיטה הכרונולוגית...

במוצאי שבת האחרון התפוצצתי על ההורים שלי. כשאני אומר "התפוצצתי", אני לא מתכוון שצרחתי והשתוללתי ושברתי פרות מחרסינה... בסך הכל הלכתי אליהם והודעתי להם שלא מעניין אותי מה הם אומרים, אני הולך מחר (ביום ראשון, כאילו...) לבית הפתוח. הם כמובן התעצבנו, אבל אפילו להתווכח לא היה להם כוח, אז אמא אמרה שהיא רוצה ללכת לישון ושאני אעזוב אותה בשקט.

אז הלכתי לישון גם.

למחרת (יום ראשון) קמתי בבוקר והלכתי לעבוד. הערב הפתוח לנוער מתקיים בשעות הערב (צירוף מקרים מעניין...), וכשסיימתי לעבוד הייתי כל כך עייף, שפשוט חזרתי הביתה במקום לנסוע למדרחוב, לבית הפתוח.

אבא ואמא התפלאו לראות אותי בבית. יכולתי לראות על הפרצופים שלהם שהם כבר תכננו את הסנקציות שינקטו כשאחזור הביתה בתשע בלילה במקום בחמש אחר הצהריים.

אני התעלמתי מהם. לא דיברתי איתם. כל כך כעסתי.

ביום שני, מיה באה לירושלים כדי לפגוש אותי. היה כל כך כיף!

קודם כל נסענו למרכז העיר, ועלינו לבית הפתוח. היינו שם קצת זמן, והיה נחמד.

אחר כך נסענו לתלפיות, כי רצינו לראות סרט. התאכזבתי לגלות שכבר הורידו את "המדריך לטרמפיסט בגלקסיה" מהמסכים, והופתענו לגלות שבשעות הצהריים הסרט היחיד שאפשר לראות הוא מרי פופינס, בדיבוב עברי של נינט טייב. ולמרות שזה עלול להיות משעשע עד כאב, ויתרנו על זה (עצם הרעיון: לשלם למישהו כסף כדי שיהרוס לי סרט שגדלתי עליו ושעד היום אני אוהב, קצת צרם לי).

במקום זה מיה גררה אותי לאיזה מקום עם מתנפחים שהיה בדיוק מול הקולנוע. היו שם גם מכונות משחק ודוכן עם אוכל, והיא קנתה לעצמה צ'יפס וקיבלה אותה בצלחת פלסטיק. בכלל, דוכן האוכל הזה נורא שיעשע אותי והזכיר לי חוויות מהישיבה התיכונית. צלחות פלסטיק. חומוס. ערימות מגובבות של אוכל ספוג בשמן, ובעיקר, ממתקים מגומי במחיר נפשע.

אחר כך, היא הלכה וביזבזה כסף על אסימוני משחק, ובקושי הגיעה לשלב השני בפקמן... אני, לעומת זאת, שיחקתי במשחק אינפנטילי עם איזו דמות יפנית מצוירת וחמודה שיורה בועות סבון על דמויות יפניות מצוירות וחמודות אחרות.

כשניפסלתי (אחרי שעברתי לפחות עשרה שלבים, כמובן –אהמ-) הופיעה על המסך השאלה: "continue?" ואני לחצתי על כל הכפתורים באקסטזה. כן! קונטיניו, פור גאד סייק! איך הייתי אמור לנחש שצריך להכניס עוד אסימון?!

בכל מקרה, כפי שבטח הבנתם, גם אני קניתי אסימונים אחר כך... ומיה ניצחה אותי בהוקי אוויר (היינו חתיכת אטרקציה... כל המנוזלים באו לעודד את מיה ולראות אותי מפסיד...), ואז גם שיחקנו בעוד כל מיני משחקים... למשל, הרבצנו ליצורים צבעוניים בראש עם פטיש, וגם פגענו בלסתות העליונות של כמה תנינים... אפילו הרווחנו כרטיסים!!! 12!!!

מיה לקחה לעצמה חייל תמורת כל הכרטיסים, ואחר כך פירקה לו את היד. אם היא רק הייתה נותנת לי לבחור, היינו בוחרים משהו הרבה יותר שווה, בלי ידיים שאפשר לפרק.

אמ... ואז הלכנו לחפש בית מרקחת, כדי לקנות משהו בשביל הכינים שלי, ימח שמן, וכוס אימן. מצאנו בית מרקחת בקניון האחים ישראל... מיה הלכה לבקש בשבילי בעוד אני מסתובב בחנות וצוחק כשמיה, שעמדה בתור לבית מרקחת, מסתובבת אלי ועושה תנועות שלא יכולות להשתמע לשתי פנים (והפירוש שלהן הוא: "אני ארצח אותך! אני אהרוג אותך! יא מניאק! כולם מסתכלים עלי! אתה חייב לי! אתה כל כך חייב לי!")

אני באמת חייב לה המון.

אז אחרי שהיא קנתה את זה עלינו לשחק באולינג. היה שם אחד בצוות שהיה כל כך יפה... אבל לא היה לי את מי לשתף... אני צריך להפסיק להסתובב עם לסביות (אני ציני, כמובן...)

אה כן! ניצחתי אותה בבאולינג. היא טוענת שהיא הייתה חולה, אבל זאת כבר הפעם השניה שאני מנצח אותה (מתוך שתי פעמים), אז התירוץ לא התקבל.

זאת די השפלה, להפסיד לי בבאולינג.

ואז (או שזה היה לפני?) הלכנו לחנות "הכל בדולר" וקניתי מתנות יום הולדת שהייתי צריך לקנות מזמן...

אחר כך נסענו שוב לעיר. לקחתי את מיה ל"תו השמיני". היא התלבטה שעות אם לקנות דיסק או לא (בסוף היא לא קנתה, נדמה לי), ואני קניתי דיסק של מיקה קרני בשלושים ש"ח ("סיפור אמיתי"). עכשיו רק חסר לי הדיסק המשותף שלה ושל מיקי שביב, ויש לי את כל הדיסקים שלה!!!

אה כן, בדרך ל"תו השמיני" פגשתי פתאום את מעיין, ידידה שלא ראיתי המון זמן (שלושה שבועות?). היה כל כך מגניב לפגוש אותה!

קבענו שיותר מאוחר נשב איפושהו ונדבר.

נמ. אחר כך עלינו שוב לבית הפתוח. דיברנו שם עם איש נורא נחמד ועם עוד איש שאחראי על קבוצת הדתיים של הבית הפתוח. בגלל שגם אני וגם מיה מבתים דתיים (גם אם לא ראו את זה עלינו באותו רגע...) היה לנו נורא מעניין לדבר איתו. או לפחות לי. היא די ישבה בצד ולא דיברה :(.

גם התחברתי מהבית הפתוח וקראתי תגובות בבלוג ואימיילים. תודה!

אמ. אחר כך מיה נסעה הביתה ואני נשארתי בעיר עם עוד ידיד טוב. ביחד הלכנו לקופי שופ ופגשנו את מעיין. ואני הזמנתי איזה מיץ ירוק ומוזר. היה מעניין. ובכלל, כיף לראות אותם, אחרי כל כך הרבה זמן!

ואז חזרתי הביתה. וטיפלתי בכינים.

זהו. אין יותר. ליתר ביטחון צריך לחזור על הטיפול עוד פעם או פעמיים, אבל ממש עשיתי טקס טיהור. זרקתי כל דבר שבאתי איתו במגע לכביסה ושיפשפתי את עצמי עד כאב.

באמת הרגשתי טהור אחר כך, כששכבתי במיטה עם סדינים נקיים. רק אז קלטתי עד כמה זה הציק לי והכביד עלי. אני מרגיש הרבה יותר טוב עכשיו.

למחרת, יום שלישי, אמא שאלה אותי איך מגיעים לבית הפתוח לפני שהיא נסעה לעיר, לסיבוב קניות עם גיסתי. הסקתי (ולא צריך הרבה שכל...) שהיא הולכת לבקר בבית הפתוח. רציתי לוודא שיהיה שם מישהו שידבר איתה כשהיא תגיע לשם (ומישהו מהסוג הטוב), אז התקשרתי ווידאתי. או יותר נכון התקשרתי למדריכה שלי והיא וידאה.

כשהיא חזרה הביתה הבנתי ממנה שהיא דיברה עם רכז הנוער בערך שעה, ושהיתה שיחה נפלאה.

חבל שהיא לא עקבית. חבל שהיא רגע אחד ככה ורגע אחרי זה עצבנית וכועסת ושונאת. זה מתסכל.

בכל אופן, באותו ערב התקיים בבית הפתוח מפגש עם שתי אמהות מתהל"ה (תמיכת הורים לילדים הומו-לסביים), ואמא איכשהו הרשתה לי ללכת. גם אבא, על אף התנגדותו, לא אמר לי לא. אז נסעתי.

אמנם פעם לא ממש חיבבתי את מפגשי יום שלישי, אבל מאז ההרכב שם קצת השתנה, וגם היו שם כמה אנשים שאני מכיר, אז זה היה בסדר.

המפגש עם שתי האמהות היה מרגש, ונורא התחברתי לסיפור של אחת מהן.

אחר כך יצאנו כמה אנשים וישבנו באיזו מסעדה שנקראת "70’s", והיה נחמד.

אה כן! אני כרגע בפתחו של קראש נואש. למרבה המזל, הוא הומו והוא מירושלים, שזה ממש מושלם מבחינתי. והוא כל כך יפה ונחמד וחמוד. וגם יש לו שכל. והוא פנוי. בקיצור, כל מה שחסר זה הצעד הראשון, שצריך לבוא ממני.

אבל אני מפחד. אני חושש. אני בעיקר מפחד מדחיה, אבל לא רק. אני גם מפחד שהקשר הזה לא יחזיר מעמד בגלל המצב בבית. אבל אני גם לא רוצה לוותר עליו. אני לא רוצה לוותר.

אני חייב להתחיל איתו. גם אם הוא ידחה אותי. אני חייב את זה לעצמי. אז ידחו אותי פעם אחת, מה קרה?

אני לא יכול לשבת ולחכות שיתחילו איתי. זה אמנם קורה לעיתים רחוקות אבל אף אחד מהם לא משתווה אליו.

אני חייב להתחיל איתו. אני חייב למצוא את האומץ. אני חייב.

מאז שראיתי אותו ביום שלישי אני לא מפסיק לחשוב עליו.

הקטע המצחיק הוא שאם נהיה ביחד, אנחנו נסגור פה איזשהו מעגל. כי הבלונדיני, שהתנשק איתי בניצנים, התנשק גם איתו, בערך שלושה שבועות לפני. וזה יהיה די מצחיק אם נהיה ביחד.

אני משער שלעולם לא אמצא את האומץ. למרות שאני חייב! אני חייב!

וגם אם אני אמצא את האומץ, לאן אני אקח אותו? לאן אני אצא איתו? מה אני אמור לעשות? איך אני אמור להתנהג? אף פעם לא הייתי היוזם. אף פעם.

יום רביעי היה אתמול, והוא גם היה היומולדת העברי שלי.

קמתי בבוקר והלכתי לעבוד. חזרתי הביתה, שוב, עייף ורצוץ, כדי לגלות שלא הכינו לי בבית שום דבר ליום ההולדת (בניגוד לימי הולדת של האחים שלי ושל ההורים שלי...).

בערב, כשכבר הייתי נורא עייף, רצו לצאת למסעדה, לחגוג את יום ההולדת. אני כבר הייתי עייף ואמרתי שאין לי כוח.

דבר אחד הוביל לאחר והתפתח בבית ריב. צרחות. אני התעצבנתי שלא הכינו לי כלום. אפילו אחי הגדול, שנחשב לאנטיפט, שלח לי הודעה של "יומולדת שמח!", וחוץ ממנו אף אחד לא עשה כלום, חוץ מלהתעצבן עלי שאני לא רוצה להיגרר למסעדה כשאני סחוט מעייפות.

בשלב מסוים אמא גם התעצבנה. לא עלי. בכלל. היא התפרקה לגמרי, וזה כאב לי לראות את זה.

פתאום הבנתי כמה היא מתוסכלת. כמה צדקתי כשכתבתי לפני כמה חודשים את זה:

"החיים שלך

הם סוג של השלמה

אני לא יודע

איך את מסכימה

אני לא יודע

איך את משלימה

אני רק יודע

שאני

לא מוכן."

וגם קלטתי עד כמה אנחנו דומים וקרובים. וכמה כאב וסבל אני מביא לחיים שלה.

באותו לילה ניסיתי ללכת לישון מוקדם ולא הצלחתי להירדם. בערך בחצות, אחרי שעתיים של ניסיונות לרוקן את הראש, ירדתי למטבח וניסיתי לשתות משהו. כמעט הקאתי. וכשניסיתי לעצור את הקיא יצאו גם דמעות. אולי ממאמץ ואולי מכאב.

ושוב, שכבתי במיטה ער. מתפתל מהחום ומהרעשים שהגיעו דרך החלון הפתוח. כמו פעם, כשהייתי קטן, ועוד הייתי עם אחי הקטן בחדר. והוא היה נרדם תוך שניה, ואני שכבתי שעות על גבי שעות במיטה, והנשימות הקצובות שלו הפריעו לי לישון. פעם, כששאלתי אותו איך הוא עושה את זה, איך הוא נרדם כל כך מהר, הוא אמר לי שהוא פשוט לא חושב על כלום, והוא נרדם. ואני, לא משנה כמה התאמצתי, לא הצלחתי לרוקן את הראש. והייתי שוכב שעות על גבי שעות, חושב על הנשימות שלו. או על המשאית שמטרטרת בחוץ. או על כמה ששונאים אותי וכמה שאני מקופח. היום אני מבין שקיפוח, ברובו הגדול, הוא עניין של החלטה והשקפת עולם. שאם אתה מחליט שאתה מקופח אתה תראה את הקיפוח בכל מקום.

ובכל זאת, שכבתי שעות על שעות. נאבק עם השמיכה ועם המחשבות, ולא הצלחתי לישון.

בסוף נרדמתי. תמיד נרדמים בסוף, והבוקר קמתי עם תחושת בחילה נוראית. לא הלכתי לעבוד. רק ישבתי מול הטלוויזיה עם מבט מטומטם בעיניים וראיתי "אופרה". וכשהאחים הקטנים רבו התנפלתי עליהם בצעקות.

ועכשיו אני כותב את זה, ולא יודע מתי אני אעלה את זה לבלוג, אם בכלל. כל הזמן יש אנשים בבית, ולי בכלל אסור להיות באינטרנט.