נמאס לי להרגיש כל כך חרא פה בבית. לא רק מבחינת ההרגשה הכללית, אלא גם מבחינת הדימוי העצמי.
נמאס לי שאמא שלי מתפרקת ומתפרצת עלי. דורכת עלי. לא מקשיבה לאף מילה שיוצאת לי מהפה. עם לשון מחודדת היא מתנקמת בי על התסכולים שלה. נמאס לי.
נמאס לי מחוסר העקביות שלה. נשבר לי מהליברליות והפתיחות המזויפת שלה. מהאטימות הרגשית.
נמאס לי שהיא לא מכבדת אותי. שהיא לא מכבדת את הרצונות שלי. את הסודות שלי. את הזכות שלי לכעוס ולהיות עצוב ולהיות שמח ולהיות מתוסכל.
אני פשוט לא מסוגל לסבול את זה יותר. ואיך היא אומרת בזלזול שאני "מחפש פתרונות במקומות מפוקפקים". אני לא מחפש פתרונות!!! אני רק רוצה לחיות קצת, לעזאזל, דבר שמעולם לא התאפשר לי בבית!
ואני לא מדבר רק על הנטיה המינית. כי מה זה כבר, נטיה מינית. אני מדבר על האפשרות להגיד מה שאני רוצה בלי שייתנפלו עלי במזלגות שלופים בארוחת שבת. מקום שבו אני אוכל להגיד מה שאני רוצה בלי לשמוע הערות ציניות מכל כיוון!
ומה זה, מקומות מפוקפקים? יחסית למה? יחסית לאווירת הפתיחות (שמעולם לא הייתה) פה בבית?
מעצבן אותי שהיא זורקת, תוך כדי נאום בצרחות (מול קהל משפחתי מריע וצוהל), ש"היא עדיין לא אמרה את כל מה שיש לה להגיד!" רומזת, במין חצי איום, שאם רק ארגיז אותה או אעז להגיד לה שאני לא מסכים איתה (דבר, שלטענתה, לא ייתכן. הרי היא אמא שלי ואימהות יודעות הכל) היא תספר על הנטיות המיניות שלי לכל העולם.
האיום הזה חסר כל בסיס מבחינתי. כי אני יודע שהיא לא תעז לעשות את זה ולהנציח את מה שמבחינתה זוועה. את ה"דפקט" שלי.
אבל אם כן, אני אסבול מהתעללות. זה ברור לי. אחי הגדול וההומופוב לא יחמיץ אף הזדמנות בשביל לרדת עלי. אחותי הגדולה, הדוסית וההומופובית בטח תפסיק לדבר איתי, או שהיא תסתובב מזועזעת ותלך להתייעץ עם רבנים...
לעזאזל, למה זה מעסיק אותי בכלל? למה זה אכפת לי?
אני פשוט לא יכול לסבול את זה יותר. קודם, הייתי "בורח" המון מהאווירה המעיקה פה בבית. נוסע לתל אביב, למרכז העיר, לבית הפתוח, פוגש אנשים.
אבל עכשיו, כשאני ב"הסגר", וכל המקומות האלה הם "מחוץ לתחום", אני כל כך בודד עם התסכולים וההעלבות. אמא שלי חושבת שאני דפוק בראש. וחבל שהיא לא שומעת את עצמה... הרי ברור שאני לא הנושא פה, אלא היא. היא פשוט מתוסכלת מהחיים שלה, ולא צריך הרבה שכל בשביל לראות את זה...
לא מוכן להיות שק חבטות.
אני גם לא מוכן לשלם מחיר על דברים שהם לא בשליטתי ובאחריותי! שיתלוננו לאלוהים שלהם שיצא להם ילד דפוק!
זאת לא אשמתי שהחלטת להביא אותי לעולם, אמא! המינימום שאני יכול לעשות הוא להתאבד, ואני לא מתכוון לעשות את זה, למרות שאולי זה יקל עליך במידה מסוימת!
אני אמשיך לחיות, אני, לא מה שתמיד שאפתם שאהיה. אני אמשיך לחיות. גם אם זה מרגיז אותך, אמא.
ואת התסכולים שלך תוציאי על מישהו אחר.
אני כותב עכשיו המשך, יום אחרי, והכל רק התחרבן עוד יותר.
החלטתי שהיום אחרי העבודה אני נוסע לבית הפתוח, ולא משנה מה אמא שלי תגיד. כשעוד הייתי בעבודה אמא התקשרה אלי, וכשאמרתי לה שאחר כך אני נוסע לבית הפתוח היא התפרצה. לא רק שהיא לא הרשתה לי, היא גם איימה בכל מיני איומים דוחים ומטורפים. אמרה שהיא תנתק לי את הפלאפון. שהיא לא תדאג לי יותר (אוכל? מים?). שהיא תטריד את כל האנשים שישמרו איתי על קשר כמו שההורים החארות של ד' עשו לי (היא לא תעשה את זה, זה ברור... ואני גם לא אספק לה פרטים מפלילים על אנשים שאני אוהב, ואצל רובם הגדול האיום שהיא תדבר עם ההורים שלהם לא יהיה תקף בכלל). וכו'.
אני נורא התלבטתי אם לעמוד על שלי או לא. בסופו של דבר, לאחר שישבתי באיזו סימטה נידחת ברחוב ובכיתי במשך חצי שעה, נסעתי הביתה (לבית שלי) והסתגרתי בחדר.
אמא, שהסתובבה לה בארץ בזמן שאני כלוא, הייתה בטוחה שנסעתי למרכז העיר (היא התקשרה לעבודה וזה מה שאמרו לה, משום מה), והתחילה לצלצל אלי. לא עניתי. לא היה לי כוח לדבר איתה. עכשיו, יותר מאוחר, שמעתי את ההודעות הקוליות שלה, והנה אחת מהן, מילה במילה, חוץ מהפרטים המסגירים כמו שמות פרטיים:
"אני יודעת שנסעת לירושלים... אהמ... אני יש לי התלבטות אם לבוא בעצמי לקחת אותך משם [חבל שהיא לא עשתה את זה... זה היה משפיל אותה כהוגן, לנסוע עד למרכז העיר כדי לגלות שאני לא שם אלא בבית] או לחכות לך שיהיה לך שכל לחזור לבד כי חבל לי יש לי שיעור אצל... וחבל לי להפסיד את זה פעם שלישית בגללך [בגללי?!], פעמיים כבר הפסדתי בגללך [על מה את מדברת, לעזאזל?!]. ואני מציעה לך לפני שהעסק מחמיר שתקח את עצמך ותחזור הביתה. וזאת אזהרה, אזהרה ידידותית, בנחמדות, כמו שאתה קורא לזה [מתי לעזאזל שמעת אותי אומר "בנחמדות"?! מה זה השטויות האלה?], אבל יש היום יחסי כוחות והם לא לטובתך, מה לעשות, זאת המציאות. אז תשמע לי ותחזור הביתה."
גועל נפש. אני לא מאמין שזאת אמא שלי. אני כל כך שונא אותה עכשיו. אני לא יכול עם הכליאה הזאת. אני לא יכול עם החרא הזה!!! מי היא חושבת שהיא, לעזאזל?!
אבל מה שהכי הרגיז אותי בויכוח איתה זה שהיא אמרה ש"אין לי זכות דיבור". סליחה? אלה החיים שלי, לעזאזל!!! יש לי זכות דיבור, ומה שאני אחליט, בסופו של דבר, זה מה שיהיה!!!
אני לא יכול לסבול את זה יותר!!!
אז נכנסתי לחדר. לפרוק מתחים. נו, לאונן. נועל אחרי את הדלת (או כך לפחות אני חושב).
היא מגיעה. דופקת פעמיים (גם זה לקח לי שבועות של חינוך) ופותחת את הדלת. הדלת הייתה אמורה להיות נעולה. נעולה!!! לא יודע מה השתבש שם.
אז כן, כאילו לא יכול להיות גרוע יותר, אמא ראתה את התחת העירום שלי ואולי גם חלק מאיבר המין.
אני משתגע. נשבע לכם. אני פשוט משתגע.
בכל פעם שאני נזכר בזה (פעם בחמש דקות בערך) הפרצוף שלי מאדים.
אני צריך לברוח לאנשהו. אני חייב לברוח.
ואין לי לאן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
