(מנויים יקרים- אני מתנצל על תדירות העדכונים...)

כתבתי את הפוסט בראשון בלילה, או יותר נכון, ביום שני לפנות בוקר.

זה הכל עניין של אגו. פשוט ככה.

פתאום תפסתי עד כמה אני אגואיסט. עד כמה אני חושב רק על הצרות שלי ועל הכאבים שלי.

נכון, לא חסרים לי כאלה. אבל צריך להסתכל מסביב. לראות איך כולם מתפרקים בגללך.

בגללי.

ישבתי הלילה והקשבתי לשיחת טלפון של אמא שלי עם אחותה. זאת שסיפרתי לה לפני יותר מחצי שנה. במו אוזני שמעתי איך אמא שלי חותכת אותה מהחיים שלה בגללי.

איך בגללי אבא בדיכאון.

איך בגללי כולם מבולבלים ומתוסכלים.

תגידו שזו לא אשמתי. שזה לא עניין של בחירה!!! זאת לא אשמתי שנולדתי כזה, זאת לא אשמתי שהם הגיבו ככה. תגידו. זה רק גורם לחלק האגואיסטי שבי לגדול.

ואיך אני מתכנן לעצמי בראש איזה מילים חריפות ונכונות אני אגיד לאמא, ורק כשאני ממש רואה אותה מתפרקת אני ממהר למחוק את הכל מהראש. מה, אני לא יכול להבין את זה לבד? אני חייב לוודא הריגה? לא יכול להבין שאם מישהו קיבל מטח של כדורים בחזה הסיכויים שלו לשרוד קלושים?

ולשבת, על המדרגות, לצותת לשיחת טלפון שלה. אני לא מרגיש רע בגלל שצותתי, הם דיברו עלי ואני עדיין חושב שזו זכותי. מה גם שכל הבית שמע... אחותי הגדולה קלטה את העניין, נדמה לי. כך שעכשיו גם היא יודעת. בכל אופן, לשבת ולשמוע את מה שהיא אומרת, והדבר היחיד שמתחשק לי לעשות הוא לעמוד מולה, באותו רגע, ולצעוק לה:

את אגוצנטרית, אמא.

את אגוצנטרית חסרת תקנה.

עזבי שניה את העובדה שאת מתלוננת על הצרות שלך. זה ברור לי ומובן לי. ובאמת צרות לא חסרות לך.

אבל מאיפה החוצפה, תגידי לי, מאיפה, לקחת גם את החיים שלי?

אני לא מדבר רק במובן הפיזי (זאת אומרת, עצם זה שאת כולאת אותי). אלא עצם העובדה שאת הופכת את הסוד שלי, שלי, הדבר ששמרתי לעצמי חמש שנים, לעצמך? איך את מעזה להגיד לאחותך שהיא הייתה חייבת לספר לך? זה לא הסוד שלך, הוא שלי.

ואיך את גם מעוותת את המציאות שלי בלי בושה. מעוותת אותה כדי שתתאים למציאות שלי כפי שאת משקיפה עליה.

תקשיבי לי, אמא. הבית הפתוח לא עשה לי רע. הוא גם לא חיזק את נטיותי המיניות. הגעתי לשם עם זהות מינית מגובשת, וגם הייתי די שלם עם עצמי באותו זמן. לא, הבית הפתוח לא כיוון אותי לכיוון מסוים. גם אם לא הייתי הולך לשם, הייתי באותו כיוון בדיוק, רק יותר אומלל.

ואיך את מעזה לגנוב לי את האושר שלי?

ואני לא מדבר רק במובן המוחשי של אושר, אלא עצם העובדה שאת יודעת מתי היה לי טוב ומתי היה לי רע!

מאז שאני בבית הפתוח – יותר טוב לי. זאת עובדה מבחינתי. את יכולה להגיד ההפך מפה ועד הודעה חדשה (כפי שאת נוהגת להגיד).

בתקופת שנת הלימודים, לפני שהתחילו ליפול עלי צרות בלי סוף (או לפחות לא בכמות מסחרית כמו עכשיו), הייתי מאושר. אני מדבר כמובן על השנה הזאת, שבמהלכה הלכתי מדי פעם בית הפתוח (וגם עברתי לבית ספר חדש). אנשים אמרו עלי שאני זורח. גם כשהייתי בבית. היי, אפילו את הרגשת בהבדל!

זאת הבעיה שלך. שאת רואה את ההתנהגות פה בבית ומסיקה ממנה לחיים החברתיים שלי. טוב לי בחיים, גם עכשיו, אבל רק כשאני לא בבית. מה לעשות. עוד עובדה אגואיסטית וחסרת רגישות לאוסף. עובדה.

הבית הזה הוא בלתי נסבל מבחינתי בגלל שאני כל כך לא שייך. אני כל כך הפוך ומנוגד. כמו כבשה שחורה בעדר של כבשים לבנות.

הייתי כל כך קרוב לברוח היום מהבית, אחרי כל הדרמה שהייתה כשאמא אסרה עלי לנסוע לבית הפתוח.

הייתי קרוב לזה בצורה מזעזעת.

ואם הייתי עושה את זה זה רק היה מחזק את התיאוריה שלי. מה תיאוריה, עובדה. אני אגואיסט.

ואבא, אתה כל כך מנופח מאגו, אבל בעצם מרוקן לגמרי.

אני מסתכל עליך ורואה אדם חולה, עייף, מתוסכל, ובעיקר שותק.

תדבר!!! תוציא!!! תבכה!!!

תהרוג את האגו המטומטם הזה. תטביע את המצ'ואיזם המפגר הזה. עצם הקיום שלהם מונע את הקיום שלך.

תצעק עלי. תכעס עלי.

אתה יודע מה? לא עלי! על אלוהים!!!

תראה סימן שהאמונה שלך התערערה קצת. שהדבר שאתה הכי מאמין בו מפנה לך עורף.

לא! לא בגלל שאין לי כבוד לאמונה שלך! לא בגלל שאני לא חושב שהיא מוצדקת! היא אמיתית והיא נכונה לך! אבל תראה סימן שמשהו קורה אצלך! כי לי ברור שקורה, וכואב לי שהכל נשאר אצלך בפנים!

תאהבו אותי, לא את עצמכם, ואני מבטיח שאנסה לאהוב גם אתכם.

קראתי את מה שכתבתי פעם, פעמיים, ואפילו שלוש, והמסר היחיד שהצלחתי להעביר לעצמי הוא שהחיים יותר מדי מסובכים מכדי להעביר מסר אחד ברור בקלות כזאת.

בשביל להגיע לאמת צריך להיות אמיתיים, וגם כשאמיתיים האמת נוטה להיות חלקלקה ולא קבועה. לפעמים גם מפוצלת למספר אמיתות, ומי יודע איזו הכי נכונה.