(נכתב ביום חמישי, 11 לאוגוסט)

עבר עלי לילה מטורף.

יש מישהו חדש, שהגיע אלי דרך הבלוג.

דתי.

ילד מתוק, כל כך מתוק.

ויפה.

ו... אפשר להגיד שביליתי איתו את הלילה. בעצם, היינו יחד במשך 14 שעות בערך.

לא, לא שכבנו. אבל נגענו אחד בשני, והיינו אחד עם השני, ודיברנו, ושרנו (בעיקר הוא), והתנשקנו, והיה הכי מדהים בעולם.

אף פעם לא היה לי לילה כזה.

והוא כל כך מדהים ו... שונה. וגם היה לי כל כך מעניין לדבר איתו ולהקשיב לו.

הייתה שיחת "יחסינו לאן" וכנראה שלא נהיה חברים. לא בגללי. בגלל המרחק. בגלל שהוא לא כל כך מכיר את זה וקצת חושש.

והוא כל כך יפה. יותר יפה מכל אלה שהייתי איתם עד עכשיו (וגם אותם אפשר לספור על יד אחת. עם שתי אצבעות קטועות). והיו שלבים שפשוט לא האמנתי שאני באמת נוגע בו. והוא באמת נוגע בי.

לאמא שיקרתי. אמרתי לה שאני אצל חברים מהבית ספר. מה כבר יכולתי לעשות?

אבל זה היה שווה את זה. כל כך שווה את זה.

אני ממש מקווה שהוא בסדר. ניסיתי להיות הכי מתחשב בעולם (זאת היתה הפעם הראשונה שלו) אבל אולי לא ממש הצלחתי. נתתי לו ליזום. לא, לא ישבתי כמו בול עץ, אבל השתדלתי לא להתקדם מעבר למה שהוא הרשה לעצמו. אני מתפלל שהוא בסדר.

ומשום מה, זה גם היה לי כל כך נפלא שהוא דתי. שהוא מאמין. שהוא נטל ידיים לפני שאכלנו פלאפל. שכשאמרתי לו שעברתי מישיבה תיכונית לתיכון דתי הוא לא שאל מה ההבדל.

הוא השרה עלי תחושה של רוגע. אולי בגלל שזה משהו שאני מכיר. נדמה לי שבמקום מסוים זה גם היה בגלל ששני העולמות שלי התאחדו בדמותו. זה היה מוזר, אבל... נהדר.

ישנתי בסך הכל שעתיים הלילה. כשחזרתי הביתה הבוקר הבאתי לאמא ורד שקניתי לה במדרחוב אתמול בלילה. רציתי שהיא תדע שהיא חשובה לי ושאני חושב עליה. אולי גם עשיתי את זה כדי לכפר על השקר.

בעצם לא. קניתי את זה בגלל שאני אוהב אותה. לא משנה מה, היא אמא שלי.

בימים האחרונים אני חושב ברצינות (ויואב, ידידי היקר, מעודד אותי בעניין) לקחת חופש מהבית לכמה ימים. לנסוע. לא יודע לאן. לא משנה לאן. למקום שבו אני רצוי. אני. לא חלקים מסוימים ממני.

אני כרגע מתלבט לאן לנסוע. אני יודע שיש מספר אנשים שיסכימו לארח אותי לכמה ימים אם אבקש, אבל אני לא רוצה להיתקע. אז אם מישהו שקורא את זה ומכיר אותי רוצה לקבל אותי לכמה ימים תחת חסותו – רק תזמינו. :)

איך אני אעשה את זה? עדיין לא ברור. אני לא רוצה לברוח לכמה ימים. אני רוצה ללכת, בידיעת ההורים שלי.

אני מתלבט אם לבקש מהם רשות או פשוט להודיע להם.

אם לבקש ולקחת את הסיכון שייתכן שהם יאסרו עלי (וסביר מאוד שזה יקרה),

או להגיד להם שאני נוסע לכמה ימים בתור עובדה ולקחת את הסיכון שהם יענישו אותי (ינתקו את הפלאפון, או יותר גרוע, יהפכו את החיים שלי בבית לגיהנום, וסביר מאוד שגם זה יקרה).

כך או כך, אני רק יוצא מופסד.

זה מבאס. אני מרגיש חנוק.

לחזור לשקר? כמו שעשיתי אתמול בלילה?

בשביל מה יצאתי מהארון?

למרות שבעצם, בכלל לא יצאתי מהארון. עשו את זה בשבילי (ואם כבר עלה הנושא, הייתי רוצה לאחל למי שעשה לי את זה רק רע. כן, אני עדיין כועס. אולי אפילו יותר).

מעולם לא הבטחתי להם להיות כנה ואמיתי איתם, ואני מעולם לא אבטיח את זה כל עוד הם לא יבטיחו שהם יהיו מודעים לצרכים שלי ולרצונות שלי ויקבלו אותם ואותי.

קשה לי לכתוב את זה, אבל זאת האמת.

לפוסט האחרון קיבלתי כמה תגובות נזעמות, של אנשים שבעצם הסכימו איתי לגבי מה שכתבתי בפוסט. לגבי זה שאני אגואיסט. שאני הורס משפחות. שאני זורע הרס.

אני לא אגיד שנפגעתי (כי גם הסכמתי עם ההודעות, בחלקן), אבל אני קצת הזדעזעתי מהביקורת הגלויה, מאנשים שאני בכלל לא מכיר.

ונכון. על כל אחד כזה יש ארבעים אחרים שחושבים ההפך, ואפילו יותר מזה. חושבים שאני נהדר וחמוד ונחמד.

אבל הקטע שהפריע לי הוא שאנשים פה לא מכירים אותי באמת, ובכל זאת הם מרשים לעצמם להעביר ביקורת.

מדי פעם, כשאני פוגש אנשים שקוראים אצלי בבלוג (וזה קורה די הרבה...), אני שואל אותם אם הם מאוכזבים מהאני האמיתי שלי. אף אחד אף פעם לא העז להגיד לי "כן", אבל נדמה לי שבכל זאת זה קיים בצורה מסוימת.

לא, אני לא אומר שמה שאתם קוראים פה זה לא אני. אני רק אומר שזה חלק ממני. זה לא לגמרי אני. יותר נכון, זה לא כולי.

יש משהו מוזר בפומביות הזאת. לא, לא משהו רע, אבל גם לא משהו טוב.

מאז שהבלוג הפך ל"מפורסם", והחברים הטובים שלי מפה התחילו לעצבן אותי בכינויים כמו "מפורסם" או "סלבריטאי", לא השתנה שום דבר בהרגלי הצנזורה שלי.

אני כותב על הדברים הכי אישיים שקורים לי. כינים, מין בשירותים וגם במשברים שלי עם ההורים, עם החברה, ובכלל, עם האנושות.

במובן מסוים אני מתערטל מול קהל די גדול של אנשים שאני לא מכיר, ויש בזה משהו ממכר אבל גם משהו מנוכר וזר.

לא יודע אם זה טוב או רע. אני רק יודע שבנתיים זה לא גרם לדברים רעים, אלא רק הביא לי טוב (מקום שבו אני יכול לשפוך הכל, אנשים מקסימים שהכרתי דרך הבלוג, וכו'). אז אני לא סוגר את הבלוג, אני ממשיך, אבל משתדל להיות קצת יותר ביקורתי כלפי עצמי, כדי שלא להתמכר ולהיות זקוק לבלוג נואשות, כי בסך הכל, יש לי גם הרבה חיים מעבר לבלוג.

באיזשהו מקום, כפי שיואב אמר לי, זה טוב שאין לי גישה לאינטרנט, ושהגיחות שלי לאינטרנט הן נדירות וקצרות. זה טוב כי ככה אני לא יכול להתמכר. ככה אין מצב שאני אשב יום שלם מול האינטרנט והאייסיקיו.

לכל מטבע יש שני צדדים, ובכל כוס חצי ריקה יש גם חצי מלא. כן, שוב קלישאות.

אני חושב שקלישאות זה סוג של דת. מין חוקים לא כתובים ולא מוכחים שמכוונים חיים של אנשים ומביאים אותם להחלטות מסוימות ולדרך חיים מסויימת. ולפי מה שאני רואה כיום, בדרך כלל אמונה זה לא דבר רע.

הלוואי שגם לי הייתה קצת.

אגב, בעניין השירות הקרבי -

זה לא שאני מאמין שלא אוכל לשרת בקרבי בגלל שאני הומוסקסואל. עוד לפני שבכלל הגדרתי את עצמי ככזה לא ראיתי את עצמי עושה שירות קרבי. זה פשוט לא מתאים לי.

וכן. אני רוצה לתרום למדינה, כמו כולם! אבל בדרך שלי.

אני לא קרבי, פשוט ככה.