מצטער שלא עידכנתי לאחרונה, פשוט המחשב האישי שלי התקלקל, ולא יכולתי לכתוב פוסטים (בדרך כלל הפוסטים נכתבים במחשב שלי, שמנותק מאינטרנט, ומועברים למחשב המקוון עם דיסקט).

קצת יהיה לי קשה לכתוב את הפוסט הזה, בעיקר בגלל שאני יושב פה בסלון ומסביבי יש המון אנשים מציקים (נדמה לי שהם אחים שלי או משהו), ואני ממש מתקשה להתרכז.

בכל אופן, לא התחדש הרבה בשבוע האחרון.

התחלתי טיפול פסיכולוגי, במימון ההורים. עד עכשיו היו לי שני מפגשים עם הפסיכולוגית, והם הלכו די טוב. אני ממש מקווה שהיא תוכל לעזור לי עם ההורים שלי. הם אמרו שיסכימו להיפגש איתה גם כמה פעמים, שהיא תעזור להם ותדריך אותם על סמך השיחות איתי.

מה עוד?
מחר, יום חמישי, אני מתכוון להיות בחוצות היוצר, בבריכת הסולטן בירושלים.

חוץ מהיריד תהיה שם מחר הופעה של עברי!!! ואני ממש רוצה להיות שם...

חוץ מהיריד ועברי, גם יבואו לשם כנראה כל מיני אנשים שאני אוהב ורוצה לראות, ונדמה לי שיהיה כיף (אולי גם נקפוץ לכותל. זה נורא קרוב).

אני נורא עצבני היום. ובכלל, נורא עייף. מין עייפות כללית שמלווה אותי כבר יותר משנתיים אבל כבר נמאסה עלי לגמרי. כשאני מנסה לישון מפריעים לי. כשאני מנסה להישאר ער אומרים לי ללכת לישון.

צום תשעה באב ביום ראשון האחרון היה זוועה.

צמתי. לא בגלל שהרגשתי איזשהו צורך לצום, אלא, אני חושב, מתוך כבוד לבית הדתי שאני חי בו ולהורים שלי (בעיקר לאבא, לאמא זה לא ממש מזיז).

הצום היה קשה. ממש קשה. ובסופו לא הרגשתי שום סיפוק וגאווה על האתגר שעמדתי בו. סתם הרגשתי כמו מטומטם שלא אכלתי כל היום. בשביל מה?!

ביום שני עבדתי. ועבדתי. ועבדתי עוד קצת.

אחר כך גם יצאתי עם האחים הקטנים שלי לאיזה פארק שהייתה בו איזושהי פעילות לילדים. היה משעמם נורא. נורא.

אני רגיל לכתוב בשקט. בחדר שלי. לפעמים עם מוזיקה. ועכשיו המחשב התקלקל. וזה מעצבן נורא. וכולם מדברים סביבי ומשגעים אותי. מדי פעם אחי או אחותי באים להציץ במה שאני כותב. מעצבנים.

"איך יש לך אינטרנט?"

ואני: "אין לי אינטרנט!!! אני כותב משהו!!!"

"מה?"

"לא עניינך!!!"

החטטנות הזאת. פשוט חוצפה. מי הם בכלל?

באותו לילה, אם אני לא טועה, דיברתי עם א', החדש, הדתי (מהפוסט הקודם...), בשעה מאוחרת בלילה.

בשלב מסוים אמא שלי אמרה לי שהרעש מפריע לה, אז דיברתי יותר בשקט.

אחרי חצי שעה בערך היא פתחה את הדלת של החדר שלי ואמרה לי לנתק. היא כעסה.

אחר כך היא חקרה אותי, ושאלה עם מי דיברתי (כמו שהיא עושה לאחרונה בכל פעם שאני מדבר בפלאפון...).

אמרתי לה. בעצם הכל, חוץ מזה שאנחנו קצת יותר מ"סתם, מדברים" ושהפעם האחרונה שפגשתי אותו לא הייתה לפני כמה שבועות, כפי ששיקרתי לה.

למחרת בבוקר היא אמרה לי שהיא שמעה (נדמה לי שקוראים לזה "הקשיבה") חלק מהשיחה (כשהיא עמדה ליד הדלת של החדר שלי. במילים אחרות, צוטטה). חלק די מפליל, האמת.

אז שוב שיקרתי. אמרתי לה שאני לא יודע על מה היא מדברת, וגם אמרתי לה שתפסיק לחקור אותי כל הזמן, כי זה לא נעים לי בכלל (ולא רק בגלל ששיקרתי. גם סתם, בגלל שאין לי שום פרטיות כבר והיא מבקשת דיווח על כל שיחת טלפון).

מאז אותו בוקר לא דיברנו על זה.

ביום שלישי נפגשתי בפעם הראשונה עם הפסיכולוגית (היום נפגשתי איתה בפעם השניה). היא אישה נורא נחמדה, ונדמה לי שזה עשה לי טוב לדבר איתה.

בכל מקרה, אני צריך לזכור שזה עולה המון כסף, ואני צריך להציב מטרה מסוימת שברגע שאשיג אותה אני גם אסיים את הטיפול.

המטרה שלי כרגע היא לשפר את המצב בבית. את היחסים עם ההורים.

להשיג לעצמי קצת יותר חופש וקצת יותר פרטיות. כרגע אמא מצוטטת לי לשיחות ובכלל, אין לי מפתח בחדר. ואני פשוט לא עומד בזה. היא כופה עלי לשתף אותה ברגעים פרטיים שלא נוגעים לה.

היא לא מבינה שהיא לא חייבת לדעת הכל. שיש דברים שמותר לי להשאיר לעצמי.

אם היא הייתה חושדת שאני לוקח סמים, או עומד להתאבד, אז זה היה מובן. אבל לא, אני לא מסכן את עצמי.

זכותי לשמור כמה דברים לעצמה.

אני חושב שלרוב זה לטובתה. יש דברים שטוב שאני מסתיר ממנה.

יש דברים שלא יעשה לה טוב לדעת.

קניתי לא מזמן את הדיסק "סיפור אמיתי" של מיקה קרני, ואני רוצה להמליץ עליו בחום.

שירים כל כך יפים, בעיקר "אלול בעין כרם", "נר שביעי של חנוכה", "סיפור אמיתי" (אחד השירים היפים ששמעתי בחיים), ו, כמובן, "נישקתי בחורה".

יחד עם הדיסק הזה יש לי כמעט את כל הדיסקים של מיקה, חוץ מהדיסק המשותף שלה עם מיקי שביב, אותו אני מתלבט אם בכלל לקנות, כי יש בו רק שבעה או שמונה שירים.

ואם אני כבר בקטע של המלצות ומידע שימושי, לאחרונה גיליתי שקיים (לפחות באוטובוסים בירושלים) דבר כזה שנקרא "כרטיס מעבר".

לא כולם יודעים על זה. הכרטיס הזה בעצם מאפשר לנסוע בשני אוטובוסים (בתוך שעה אחת) רק ב6.30. כרטיס יחיד עולה 5.50, כך שאם מתכננים להחליף אוטובוס, זה נורא משתלם.

כמובן שבכרטיסיה משלמים פחות. אבל ניצלתי את הכסף שאמא נתנה לי לכרטיסיה למטרות אחרות (בעצם, רק עשרה שקלים מתוכו, אבל בכל מקרה זה לא מספיק לכרטיסיה).

אז בפעם הבאה שאתם בירושלים (למרות שזה בטח נכון לכל אוטובוס אגד), ואתם צריכים לנסוע בשני אוטובוסים בתוך שעה, קנו כרטיס מעבר, זה הרבה יותר משתלם והרבה יותר זול.

משגעים אותי פה. לא יודע אם אני אוכל להמשיך לכתוב עוד הרבה. אני פשוט משתגע.

לפני איזה חצי שעה חבר טוב שלי שלח לי הודעה שהוא בירושלים, ואם בא לי להיפגש. עניתי שלא נראה לי. כי אני לא יכול. כי אמא שלי בטח לא תרשה לי.

נמאס לי. כל כך נמאס לי. ונראה לי שיהיה עדיף אם אני אפסיק לכתוב, כי אני נורא עצבני כרגע (אח שלי דאג לזה),

אז שיהיה לילה טוב,

ובכלל,

רק טוב.

אוהב אתכם (נו טוב, לפחות את אלה מכם שאני מכיר).