דווקא כשיש לי זמן לכתוב, דווקא כשיש לי גישה לאינטרנט, דווקא אז יש לי מין מחסום כתיבה מטומטם כזה. למרות שחשוב לי לכתוב. למרות שאני צריך.

עריכה: בסוף הפוסט, פרטים על מפגש גאי ישראבלוג, שיתקיים בקרוב!

ביום חמישי א' הגיע לירושלים.
היה כיף!
היינו בכותל (רק הוא התפלל, אבל אני לקחתי כיפה מקרטון כמזכרת), ואחרי שמצאנו את דרכנו אל מחוץ לעיר העתיקה (הלכנו לאיבוד ברובע המוסלמי... וכל זה בגלל פניה אחת לא נכונה בהתחלה) הלכנו ליריד "חוצות היוצר".
היה די מגניב שם... היו כל מיני דוכנים מארצות מכל העולם, ולמרות שלא קניתי כלום, היה ממש כיף להסתכל.
גם היה שם מין דוכן כזה של בזק שלידו היה טטריס ענקי שעשוי מנורות, ואתה בעצם לוחץ על הלחצנים עם הרגליים. מין טטריס ענק כזה, מאוד נחמד.
החלטנו לנסות את מזלנו ונעמדנו בתור. בסופו של דבר ויתרנו, כי עמדנו שם שעות והאחראי שם כל הזמן דחף אנשים לפנינו. וגם בגלל שהפרס היה ממש אידיוטי (חולצה של בזק) והאחראי/מנחה היה ממש טיפשי ומעצבן (ובמיוחד – לא מצחיק).
אז עזבנו את הדוכן הזה. לא לפני שסחטתי המון סוכריות מאישה נחמדה עם חולצה של בזק שחילקה סוכריות לילדים קטנים. בעודי עומד שם בתור גם ניהלתי דיון נורא מעניין עם אחת הילדות שהסכימה איתי שהסוכריות הסגולות הכי טעימות.
אז הלכנו משם. התיישבנו על פופים ענקיים. היה נחמד. התחשק לי לגעת בו שם (זה פשוט היה נורא פסטורלי. אוויר ירושלמי. עצים. דשא. פופים. מופע קוסם דבילי ברקע) אבל לא התחשק לי למצוא את עצמי לובש את הפיג'מה הירוקה של "הדסה עין כרם" באותו ערב.
בשלב מסוים גירדנו את עצמנו מהפופים והלכנו להסתובב בדוכנים. היו שם דברים ממש מגניבים!!! ומוכרים סיניים (או יפנים? אני תמיד מתבלבל) שלא ידעו מילה בעברית או באנגלית, וכתבו את המחירים במחשבונים שלהם. חיח. אפשר לקלל אותם חופשי והם לא יבינו אף מילה (לא שעשיתי את זה, כמובן).
אמ. בשלב מסוים שמעתי שהלהקה של עברי מתחילה לעשות חזרות לקראת המופע, אז לקחתי את א' וטסנו לתפוס מקומות טובים (וגם לשמוע את החזרות). אחרי שהחלפנו מספר די גדול של כיסאות התמקמנו לנו בערך מול הבמה, בשורה השישית או השביעית, כשממש בשורה לפנינו ישב זוג די נחמד. כמובן שגם שמרנו לידנו מקום לפיצי, האישה והמחטים, כי היא אמרה שהיא תבוא.
ונעזוב שניה בצד את האיחור שלה. ואז זה שהיא אמרה "אני ממש כאן!!! תעמוד ותנופף באוויר כדי שאני אראה אותך!!!" ובאה אחרי חצי שעה. נעזוב את זה. זה ממש לא העיקר. העיקר שהיא הגיעה.
אז היא הגיעה. עברי לידר הגיע קצת אחריה. הייתה הופעה יפה. גם זה שישב לידי היה יפה. היו לי מחשבות יפות בראש. הייתי מאושר.
כשנגמרה ההופעה טסנו לתפוס אוטובוס לתחנה המרכזית, כדי שאני וא' לא נפספס את האוטובוס האחרון. בנסיעה הביתה שמעתי מיקה קרני ונזכרתי באנשים מהבית הפתוח. נזכרתי שאני מתגעגע אליהם.
נזכרתי איך תמיד אני הייתי בוחר את הדיסקים ששמנו ברקע ואיך אני והמדריכים התחרפנו ושרנו יחד עם מיקה את "כל קיץ" ו"מיטשל". ואיך אני אוהב אותם ומתגעגע אליהם. אל כולם.
ומחר יום ראשון, ויש מפגש. ושוב אני לא אלך. כי זה לא משתלם לי. כי עדיף לי לא ללכת לבית הפתוח ולהישאר עם הפלאפון שלי, מאשר ללכת ולגרום להורים שלי לנתק אותו. עצוב עצוב, אבל אני תלוי בהם, והם מודעים לזה, ושולטים בי.

מישהו אמר לי לאחרונה שאני מחליף בנים כמו גרביים.
נורא נעלבתי מזה. הרי ברור שזה לא נכון! כי כי כי... אז מה אם היתה לי הנשיקה ההיא עם הבלונדיני בניצנים? ואז מה אם נורא רציתי את הירושלמי ההוא? ואז מה אם יש לי עכשיו את הדתי שלי? ואז מה אם שלושת אלה קרו בשלושים הימים האחרונים? נכון שאני בסדר? נכון?!
ובכלל, הייתי (וכשאני אומר "הייתי" אני מתכוון לנשיקה ומעלה) רק עם ארבעה אנשים בחיים שלי. זה לא הרבה, נכון?
הוא סתם מקנא. כי הוא יותר יפה ממני ואין לו אף אחד. נכון?
נכון?!

אני אוהב אותו. אני אוהב את א'. הדתי. החדש. המקסים.
אני אוהב אותו.
לא יודע מה זה אומר, לא יודע לאן זה אמור להוביל אותנו, אבל אני יודע שהוא אוהב אותי.
אני יודע שאני מתגעגע אליו וחושב עליו בלי הפסקה.
אני יודע שאני רוצה להיות איתו כמה שיותר ולעזור לו ולשמור עליו ולנגב את הדמעות שלו.
אני יודע שהוא חשוב לי. מאוד מאוד חשוב לי.
אני אוהב אותו.
מאוד.

אני ממש מקווה שהטיפול הפסיכולוגי יעזור. שההורים ידברו עם הפסיכולוגית ושהיא תעזור להם. ואולי היא גם תעזור לי. אולי אני לא לגמרי מסתדר לבד. אולי קשה לי.
ואני מקווה שאמא תתעורר ותבין שהיא טועה. שבניגוד למה שהיא חושבת, אני יכול לחשוב לבד ולהחליט לבד את ההחלטות שלי. ושזו זכותי להיות מי שאני גם אם זה לא מוצא חן בעיניה. זכותי לעשות את הטעויות שלי.
ושאני הילד שלה, אבל אני בעיקר שייך לעצמי.

בשבת דווקא היה סביר. לא הייתי בבית והיה נחמד.
זה כל מה שיש לי להגיד על זה, בעצם.

קיבלתי מדודה שלי ספר נורא יפה במתנה ליום ההולדת,עם ציטוטים נורא יפים. הנה אחד שנורא התחברתי אליו (על אף שאני לא חסיד גדול של ציטוטים ופניני חוכמה):
"'גם זה יעבור'
את המילים האלה למדתי מפי סבתי,
כאמירה שיש לומר בכל הנסיבות בחיים.
כשהכול איום ונורא;
כשרואים דברים מזעזעים;
כשהכול מעולה ונפלא ומקסים ונהדר –
אמרו את שלושת המילים האלה לעצמכם.
הן יעניקו לכם תחושה של פרספקטיבה,
וגם יסייעו לכם,
להפיק את המירב מן הטוב,
ולהיות שווי-נפש לגבי הרע."
(קלייר ריינר).


גם זה יעבור.
שיהיה שבוע נפלא, מלא אהבה, והכי חשוב – מעניין.
(והאיחול הזה תקף גם לגבי, כי אני ממש רוצה לנצל את השבועיים האומללים שנותרו לי מהחופש).

עריכה:

שלג ודמות מהעבר מארגנים לנו מפגש גאים נורא נחמד, ב24/8 בשעה 16:30 אחר הצהריים על הגג של עזריאלי.

אני כנראה אבוא באיחור (יש לי פסיכולוגית באותו יום) אבל אני כנראה אהיה שם!!! תבואו גם!!!

מצפה לראותכם.