כן. החופש נגמר לו. פשוט ככה, פתאום נגמר.

החופש הזה היה ארוך-ארוך, ועברתי בו כל כך הרבה.

בתחילת החופש כתבתי פוסט עם כמה מטרות שאני רוצה להגיע אליהן, והרי הן לפניכם:

- ללכת לשחות באופן קבוע – לא יצא, לצערי. ביקרתי בבריכה פעמים ספורות.

- אולי גם ללכת לחדר כושר – טוב, זה היה מצחיק.

- לראות את "המדריך לטרמפיסט בגלקסיה" – גם לא יצא, לצערי.

- לשקול ברצינות יציאה מהארון – לא ממש נשאר לי מקום לשיקול, כי עשו את זה בשבילי.

- לסיים מחברת שירים – לא ממש.

- לונה פארק! – נההה.

- הרבה ים – טוב, היה ים.

- ללכת לבקר את סבא וסבתא. :/  - מסתבר שאם אני לא רוצה לעשות משהו, אני פשוט לא עושה אותו.

- לנסוע לאילת – לא ממש.

- לנסוע לצפון – דווקא יצא לי! פרטים בהמשך הפוסט...

- להרוויח המון כסף – המון? לא. אבל הרווחתי קצת.

- ניצנים (?) – כן, כן! היה ניצנים והיה כיף!

אז מסתבר שאת רוב המטרות לא בדיוק השגתי, אבל בכל זאת החופש הזה היה גדוש ומלא. הוא התחיל, לצערי, בהמון כאב וסבל, כשההורים של הבחור שיצאתי איתו, ד', איימו עלי טלפונית ולבסוף גם היו פה בבית וסיפרו להורים שלי שאני הומו.

אחרי הנפילה המשמעותית הזאת הייתה עלייה קטנה, כשהייתי בניצנים שלושה לילות (לא רצופים), והיה כיף.

ושוב ירידה, ושוב עלייה. המון עליות וירידות. המון לילות קשים והמון ימים שמחים.

רוב החופש "התבזבז" לי באמת על התמודדות עם ההורים, אבל גם הספקתי לבלות די הרבה בתל אביב, וגם בים. גם היה מפגש גאים לא מזמן, שנהנתי בו נורא.

ובכל זאת, בתחילת השבוע הזה הרגשתי רע. הרגשתי שלא ניצלתי את החופש שלי כראוי, וגם לא הספקתי לנסוע לכינרת, כמו שכל כך רציתי.

אז חיפשתי מתנדבים. מישהו שירצה לבלות איתי יומיים בכינרת.

א' התנדב. החלטנו שנוסעים בשני בבוקר וחוזרים בשלישי בערב, ישנים בשקי שינה על החוף ואוכלים המון ג'אנק פוד. תגידו שזה לא כיף, נראה אתכם.

בכל אופן, יצא שביום ראשון בלילה, ערב לפני, שכבתי בחדר שלי, במיטה, ובכיתי.

למה בכיתי? בכיתי כי לא העזתי ללכת ולהגיד לאמא שאני נוסע עם א'. מצד שני גם לא העזתי לשקר לה. ידעתי שאם היא תדע שאני נוסע עם בן ליומיים בכינרת, ועוד עם הומו, היא תתפלץ. מצד שני, ידעתי שאני לא מסוגל לשקר לה בתקופה הזאת, כשהיא כל כך משתדלת וכל כך נחמדה אלי.

בשלב מסוים (בשתיים לפנות בוקר, למען האמת), תפסתי את עצמי בידיים והלכתי לדבר איתה. אמרתי לה את האמת, ואמרתי לה מה אני מרגיש.

היא לא אמרה "לא", אלא רק העלתה את החששות שלה, שאני אעשה שטויות (סקס וכו') שאני, ובעיקר היא, נתחרט עליהן.

קודם כל, אמרתי לה שאני לא מתכוון לעשות שטויות (וזה היה סוג של שקר לבן, כי בכל זאת, סקס ממש לא היה). חוץ מזה, הבהרתי לה שאם אני ארצה לעשות שטויות מסוימות, אני אעשה אותן בכל זאת, בין אם היא תיתן לי לנסוע ובין אם לא.

היא השתכנעה בסופו של דבר. הסכימה. אפילו נתנה לי כמות נחמדה של כסף. וגם השיחה בינינו הייתה פתוחה וזה היה נחמד.

אז היינו יומיים בכינרת. היו יומיים מדהימים. חוץ מזה שהיה חום אימים. אבל היה כל כך כיף לשחות כמה שרוצים, לישון אחד עם השני (למרות שלא ישנו הרבה), וכמובן, לאכול המון ג'אנק פוד. :)

וכשעליתי על האוטובוס חזרה לירושלים, מצטמק לי על הרצפה (האוטובוס היה מלא) בין חייל לבין איש רזה מאוד עם ריח רע מאוד של סיגריות, פתאום התחילה נפילה. ממש הרגשתי כאילו אני נופל לתוך תהום עמוקה של יאוש. שוב התחילו מחשבות. על העתיד. על המקום שאליו אני לוקח את עצמי, העתיד שאני מכתיב לעצמי.

וגם מחשבות שחשבתי שנגמלתי מהן מזמן. מחשבות כמו "למה דווקא אני?" למה דווקא לי הכל נראה אפור, למה דווקא אצלי כל בחירה שאני אעשה בחיים כנראה תוביל רק לרע?

יואב התקשר ממש כשהתחלתי לבכות. הוא הנעים לי את הנסיעה הביתה. בערך שעתיים, שעתיים וחצי. תודה לך.

למחרת הלכתי לפסיכולוגית ואצלה התפרקתי. למרות שהמטרה העיקרית מבחינתי של הטיפול הפסיכולוגי היא לעזור לי עם ההורים ולהורים איתי, למרות זאת פשוט התפרקתי. היא אמרה שזאת הפעם הראשונה שהיא רואה את הכאב שלי באמת.

כן, יש כאב. במקום מסוים אני מדחיק אותו מאוד. אבל יש כאב, ותסכול.

שקרן מי שיגיד שלהיות הומו זה טוב. שזה נחמד. שזה מספק.

שקרן מי שיגיד שאם הייתה לו בחירה הוא לא היה בוחר להיות סטרייט.

פשוט שקרנים. אנשים שמשכנעים את עצמם שהחיים שלהם הכי טובים, כדי לא להתמודד עם הכאב והבעייתיות האמיתיים של דרך החיים שנגזרה עליהם.

הכי תסכלה אותי המחשבה שאולי בעצם לא משנה מה אני אעשה. שבעצם כל בחירה שלי תוביל אותי לגנים הציבוריים. לא המקום פיזי, אם תרצו, המקום הרוחני.

יש לי פנטזיה על אהבה. על מימוש עצמי. אבל האם פנטזיות באמת נועדו להתגשם? אולי בסופו של דבר אמצא את עצמי קופץ ממיטה למיטה, מזיון לזיון, ממערכת יחסים קצרצרה למערכת יחסים קצרה עוד יותר?

ואם אחליט להתחתן. עם אישה. דבר שלא נראה לי סביר כרגע. האם גם כאן הכל בשליטה? ואולי בסופו של דבר אני אמצא את עצמי אורב לבני 17 בצ'אטים, בגנים, ובאתר הדוחה הזה, אטרף?

כן. אני יודע. אתה מי שתבחר להיות. המעשים שלך ישפיעו על העתיד שלך. אם תרצה משהו תקבל אותו. נכון? הכל בשליטה, ככה הכי נוח לחשוב.

אבל אולי אין לי ממש שליטה?

אולי אין לי ממש תקווה?

נמאס לי מהשכנועים העצמיים וההדחקות. אני לא אוהב להיות הומו.

לא, לא מתבייש בזה. אבל לא אוהב. אני לא עומד להתעלל בעצמי כפי שעשיתי כשהייתי קטן בודד וטיפש, אבל אני גם לא מתכוון להדחיק את החששות שלי.

אני עומד לפקוח עין, מקרוב מקרוב, על החיים שלי ועל הכיוון שהם תופסים. אני רוצה שליטה. לא רוצה לאבד אותה.

זה לא שאני לא אוהב את עצמי. זה לא שמשהו השתנה. אני רק מודע קצת יותר. מנסה להסתכל על העניין בצורה קצת יותר בוגרת, ולא במושגים ילדותיים של שחור ולבן.

היום הראשון ללימודים (שהיה היום) היה די קשה (מנטלית). אבל היה גם כיף, לפגוש את כל החברים מבית הספר, שלמרות שהיחסים שלי איתם לא הכי קרובים בעולם, אני אוהב אותם וכיף לי איתם.

נדמה לי שחוץ מכמות הבגרויות העצומה שיש לי השנה, יהיה לי קשה לחזור ולהניח תפילין כל בוקר, אבל אני אתרגל, ויהיה בסדר.

אגב, התחלתי, לאחרונה, להגיד תפילת הדרך בנסיעות. לא יודע מה זה אומר. לא, אני לא חוזר בתשובה. אבל אני בהחלט מפויס יותר.

חוץ מזה, זה טקסט נורא יפה.

שתהיה לכולכם שנה מצויינת, והמון המון בהצלחה.

עריכה: הסתבר לי כרגע שזכיתי בישראוסקר בקטגוריות: הבלוג הייחודי, הבלוג האמיתי, הבלוג המתבגר שמתגבר ו(?)הבלוג העמוק.
תודה לכל מי שהצביע. זה ממש מרגש אותי.
תודה לכם. באמת.