במוצאי שבת התפרקתי. 
פשוט התחלתי לבכות, בלי שום סיבה נראית לעין.
ה"טריגר", אם תרצו, היה סתם עניין שטותי. לא הסתדר לי התכנון של השבוע. כל מיני דברים התנגשו בכל מיני דברים אחרים.
זה אמנם מתסכל, אבל זאת לא סיבה לבכות.

בעודי שוכב לי במיטה, בחושך, ובוכה, אני שומע את אמא קוראת לאבא, ושולחת אותו לבדוק מה קורה איתי, כי אני בוכה. כנראה שלא בכיתי כל כך בשקט.
אבא עלה למעלה. שאל מה קרה. עניתי שכלום. הוא אמר לי להפסיק עם השטויות, שאל אותי מה אני עושה בסוף מחר (פה היה התסכול שלי, כי הייתי צריך לבחור בין שני דברים שעל אף אחד מהם לא יכולתי לוותר), ואמר לילה טוב.

זה השתיק אותי לגמרי. 
אז הפסקתי עם השטויות. הפסקתי לבכות.



בזמן האחרון אני רק מרגיש יותר ויותר מתוסכל ועייף. לא ברור לי למה.
נדמה שהחיים שלי הגיעו למין מבוי סתום. 
כן, אני יודע שעוד מעט זה יעבור, ואני אראה את האור, אבל בנתיים אני תקוע פה. ונמאס לי.

אני לא אוהב לרחם על עצמי. אני לא אוהב שאנשים בוכים על מר גורלם במקום להזיז את התחת ולעשות משהו בנידון. אבל כנראה שגם אני לא כל כך חזק כמו שאני מחשיב את עצמי.
האמת היא שאין לי יותר כוחות להתמודד. אין לי כוח להמשיך עם החיים הכפולים (כשמצד אחד יש לי חברים מהאינטרנט ומהבית הפתוח ומהצד השני יש לי חברים מבית הספר ומהשכונה). אין לי כוח גם להתמודד עם החיבור של שני העולמות, שקורה לפעמים פה בבית, כי ההורים שלי יודעים עלי.

אני מלא בכעס על האיש שעשה לי את זה. על האיש שהוציא אותי מהארון. שכפה אותי אל מחוץ לארון. שאנס אותי החוצה. אני כל כך רותח וכועס ואין לי לאן לנתב את הכעס.
ופשוט אין לי מה לעשות. אני כל כך כועס עליו ושונא אותו. אני רוצה שיכאב לו. אני רוצה שהוא יבכה. אני רוצה שלו יגידו להפסיק עם השטויות, ולא לי.



בבית הספר דווקא הולך די טוב. מעייף, אבל טוב. 
אני סוף סוף מרגיש שאני ממש חלק מהכיתה. כבר לא מרגישים שהצטרפתי אליה באמצע השנה שעברה. יש לי חברים מבית הספר. יש שם אנשים שאוהבים אותי.
אבל אני תמיד מסתכל מעבר לכתף, בחשדנות. אני תמיד צריך להיזהר ולמחוק הודעות בפלאפון שעלולות להיות מחשידות. אסור שיעלו עלי. אסור שידעו שאני הומו.
וזה אפילו מעייף עוד יותר מהלימודים. ההסתרות האלה סוחטות ממני את כל הכוחות.



עדיין אסור לי לבקר בבית הפתוח, אבל אני עושה את זה בכל זאת. ביום ראשון שעבר הייתי שם חצי שעה. אתמול הייתי שם בערך שעה וחצי.
וזה אומר שאני שוב צריך לשקר לאמא שלי. אבל אני עושה את זה בכל זאת. כי חשוב לי ללכת לשם ולפגוש שם אנשים שאני אוהב.
ואלה החיים שלי, ואני אעשה את הבחירות שלי, בין אם זה מוצא חן בעיניה ובין אם לא.



יותר מדי דברים עוברים עלי. אני רוצה קצת שקט. שיעמום.
ואז אני מבטיח שאפסיק עם השטויות.