| 9/2005
חושך...
בשבת דיגדגו לי האצבעות. לא דיגדוג נעים. דיגדוג מציק. דיגדוג זקוק.
הייתי חייב לכתוב. חייב.
אז פתחתי את המחברת הכחולה שלי, שבעיקרון מיועדת לשירים, וכתבתי (כל קו מפריד מסמן דף חדש במחברת):
דברים שאני צריך להשיג/לקנות מהר, לפני שאשתגע:
- לקנות הארד - דיסק חדש למחשב שלי.
- להציל מההארד דיסק הישן את מאות הקבצים החשובים שלי.
- ללכת לרופא שיניים.
- לתקן את הפלאפון / לעבור רשת סלולרית.
- ללכת לפסיכולוגית בקביעות, בלי הפרשים של שבועיים בין פגישה לפגישה.
- להפסיק לבכות.
- לתת לאנשים לדבר איתי.
- ללכת לבית הפתוח שוב, בקביעות.
- ללכת לים.
- לפגוש אנשים שאני אוהב.
- לאהוב אנשים.
- לאהוב באמת.
- להיות בן 18.
- לעשות מה שאני רוצה, ולא מה שאמא מצפה.
- להפסיק להגיד שנמאס לי.
- להפסיק לשנוא כ"כ אנשים. במיוחד את אבא של ד'.
- לגרום לאנשים לקחת אותי ברצינות.
- לבכות המון. דווקא.
- לצאת מהדיכאון. ומהר.
(עכשיו, כשאני מעתיק את זה מהמחברת, אני שם לב שהתחלתי מדברים חומריים ואיכשהו גלשתי לנושאים רגשיים... האם הסדר של הדברים מראה גם על החשיבות? או שאולי הדברים החשובים באו בסוף, פשוט בגלל שלקח לי יותר זמן להוציא אותם?)
בא לי כבר להיות בן 18, לעשות מה שאני רוצה, ולא מה שאמא.
בא לי שהיא תבין שהפתרון של דוד שלי לא בא בחשבון (יש לי דוד שמרכלים עליו שהוא בעצם הומו... והוא נשוי. ואמא שלי אמרה באיזו שיחת טלפון שהיא לא בטוחה שהפתרון שלו יהיה רע גם בשבילי).
לנפץ לה את האשליות המטומטמות האלה.
אם רק היה לי אומץ לנסות להתמודד.
הגעתי לאחד השלבים הגרועים בחיים שלי. לשפל אמיתי. יש לי חור ענק בלב, ואין מה שימלא אותו.
זאת זעקה לתשומת לב.
אין לי עוד כוח. נגמר.
אנשים באים, אנשים הולכים.
חברים באים, חברים הולכים.
אוהבים באים, אוהבים הולכים.
ותמיד שוכחים לכבות את האור.
(איזה מזל שלרוב הוא נכבה לבד).
חשוך לי.
כשתתעוררי
לא תראי אותי
אני עובר תקופה קשה
שרק תכביד עליך
משהו בי קורא לצאת ולחפש
(בלי לפחד ממה שאת תגידי)
עוד ועוד ועוד ועוד ועוד
(אף פעם אל תפסיק לחלום)
[אביב גפן]
הוא לא שם לב אז שבכיתי.
הוא חיבק אותי, חזק חזק, ופשוט לא שם לב.
אני בוכה באוטובוס, בבית, ברחוב, בסרט, במקלחת, במיטה, כשאני פותח את החלון, כשאני מנתק שיחה.
אני בוכה ובוכה ובוכה.
ואף אחד לא שם לב.
השתנתי. אני כבר לא אותו אדם שהייתי פעם.
אני כבר לא הילד-טוב-ירושלים שנותן לכולם לדרוך עליו, שליקק כל כך הרבה רגליים של אנשים שלא ראויים אפילו ליחס שלי.
הפסקתי לברך אנשים ל"שלום" או ל"שבת שלום" ברחוב. והופתעתי (או שלא) לגלות שהם אף פעם לא יקדימו ויברכו. וככה אני חולף על פני אנשים שאני מכיר ברחוב, והם מתעלמים ממני ואני מתעלם מהם. האמת? זה לא ממש מזיז לי.
לא אכפת לי כבר להיות הכי טוב, להצליח הכי הרבה.
השאפתנות לא נעלמה, רק התחרותיות.
אני בדיכאון.
אף פעם לא הייתי ממש בדיכאון.
זה לא כמו להיות עצוב. זה מלווה אותי כל הזמן. גם מתי שאני נהנה אני סובל. אני מדוכא.
האמת היא שקשה לי מאוד. מאוד קשה ואין מי שיעזור.
העזרה דרך הפלאפון תמיד תהיה מוגבלת, וגם על הפלאפון יש מעקב.
לאינטרנט אני מתגנב, כמו פושע. פורץ. מלא ברגשות אשמה אני גונב דקת אינטרנט פה ושעת אינטרנט שם. לפעמים מבזבז גם אותן על פורנוגרפיה דוחה ולא מועילה.
הבית הפתוח כבר לא ממש פתוח בשבילי, כי אמא לא מרשה. ולמרות שכן הייתי שם קצת בשבועיים האחרונים, זה היה רק פעמיים וגם הן היו קצרות מאוד, כי לא רציתי שאמא תחשוד.
וגם פה קיימת התחושה שאני עושה משהו רע.
אני צריך תמיכה. הכל מחשיך סביבי, וגם החושך הופך מוצק.
אני תקוע. וגם כשאני עם אנשים - אני לבד. אני והמחשבות שלי ואני.
והכאב.
וגם הכעס.
והחרדה.
אולי בעצם אני לא כ"כ לבד.
מאות אנשים קוראים אותי ביום. מאות.
אלפים בחודש.
עשרות אלפים במשך הכמעט-שנתיים שהבלוג קיים.
וכמה מתוכם אני מכיר? עשרה? עשרים? לא יותר משלושים, זה בטוח.
וזה לא מפחיד, זה רק מוזר.
מוזר לי שקיים סיכוי גדול שבכל יום אני נתקל בלפחות קורא אחד שלי. באוטובוס, ברחוב, אולי אפילו בבית הספר, ולא יודע את זה.
כשאני כותב בבלוג אני כבר לא אני?
אני הופך להיות "הנסיך הקטן"? דמות מסיפור?
ומי אני? לעזאזל, מי אני בכלל? מה אני שמגיעה לי כל התהילה המחורטטת הזאת?
המון אנשים כותבים לי אימיילים. לרוב אימיילים חמים, יפים, ואוהבים.
למעט מאוד אנשים החזרתי תשובה.
למה?
קשה לי לענות לאנשים. אנשים שקראו אצלי. קראו עלי. קראו אותי. לענות להם, להתייחס אליהם כאילו אני גם מכיר אותם. ולא, אני לא מכיר.
לפעמים אנשים גם כותבים לי על עצמם, כדי שכן אכיר, ולרוב זה מעניין ומרתק לקרוא, אבל אני עדיין לא מכיר אותם.
החיים הם לא כאן.
החיים לא כאן.
הרבה פעמים אני גם כותב מייל תגובה ולא שולח. מפחד להתנשא. מפחד לשלוח מכתב ריקני ודפוסי של "תודה, ריגשת אותי, שלך". תמיד מחפש נואשות תוכן. לחדש משהו. לענות.
אז כן, מצד אחד אני מרגיש מוזר עם 108 המנויים על הבלוג (שמתוכם אני מכיר עשרה בערך),
ומצד שני אני לא יודע איך להגיב כשאנשים מנסים לשבור את האנונימיות הזאת. להכיר לי את עצמם.
אני מבולבל. לא יודע להבדיל בין טוב ורע.
מנסה להזכיר לעצמי שבחיים לא הכל שחור ולבן. יש גם אפור.
היה חושך
והמון קרירות
כל כך הרבה חושך
שהחושך אפילו בלע את הצל.
ורק צלילי העוגב
(הפסנתר?)
חדרו את מעטה
העלטה שהלך ונרקם סביבי.
ויש לה שני מחטים
במקום ידיים
היא שולחת, דוקרת
הריר שלה מצטבר לשלולית של מים.
והיא הרימה את המחט
(את היד?)
באוויר ופיה הרטוב
המכוער פעור והיא שרה תווים.
והיא רקדה שם בסלון
לצלילי העוגב
(הפסנתר?)
ואני בדיוק ירדתי במדרגות, והסתכלתי
וכשנפלתי מדרגה
אחרי מדרגה
היא הפסיקה
חייכה ובאה לחבק אותי.
וכך אני ומפלצת
(מסרגה?)
כרוכים בחיבוק מכושף
והריר שלה נוטף לי על הגב
ואם מישהו היה מביט
אל תוך העלטה
ודאי היה רואה
אותי ואת מפלצת המסרגה
מחובקים בסלואו צמוד
(מכושף?)
לצלילי הפסנתר
כמו שאף עלטה לא תפריד.
את כל הקטעים האלה כתבתי ביום שישי בערב. בערב שבת.
כשסיימתי לכתוב הרגשתי הרבה יותר טוב.
מצטער.
מצטער שאני לא כותב על היופי והטוב. על ההופעה שאליה אני כנראה אלך מחר. על הגשם שאולי ירד מחר. על התחבורה הציבורית שתהיה מחר בחינם.
מצטער שאני לא חושב על מחר. מצטער שאני מרוכז בהווה העכור.
יעבור לי.
הכל עובר.
לא?
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
