אני לא מאמין שזה קורה לי שוב.

שוב אותם מעשים שקריים. הסתרות.

שוב האדם הכי קרוב מונע ממני את הזכות לדעת את האמת, ומצדטק בתירוצים. שזה "לטובתי".

אני אוהב לדעת את האמת. אני רוצה לדעת את האמת. אני לא רוצה שירמו אותי ויטעו אותי.

זה נגמר ביני לבין א'.

פגשתי אותו לפני בי"ס ביום רביעי האחרון. לא רציתי ממש לגמור. רק להגיד שאם הוא לא רוצה שנהיה חברים באופן רשמי, אז אנחנו גם לא אמורים להתנהג כמו חברים. שמפסיקים עם החיבוקים, הנשיקות, וכו', ומורידים את הקשר לרמה של ידידים טובים.

ואז קלטתי שיש משהו שהוא מסתיר ממני. לא מספר לי.

הוא לא ממש רצה לספר, אבל בסוף הוצאתי את זה ממנו.

מסתבר שלפני כמה שבועות, כשכבר הכרתי אותו ואחרי שצברנו לנו בהיסטוריה המשותפת עשרות נשיקות, לפחות שני לילות ביחד והמון שעות של שיחה, א' נפגש עם מישהו אחר והתנשק איתו. ולא סתם נשיקה תמימה.

טכנית, הוא לא עשה שום דבר רע, כי לא היינו ביחד רשמית. אם הוא היה מתקשר אלי יום אחרי ומספר לי הייתי אומר לו שפשוט נפסיק עם הקטע המיני, אם הוא מצא לו מישהו אחר שאותו הוא רוצה יותר.

אבל לא.

הוא הסתיר את זה במשך כמה שבועות. נדמה לי שאפילו ביומיים שבילינו יחד בכינרת (אני לא בטוח אם זה היה לפני או אחרי). ולי לא היה מושג שהיה לו משהו עם מישהו אחר. עד יום רביעי האחרון.

התגובה הראשונית שלי הייתה הלם. הלם מוחלט. לא האמנתי שהוא יעשה לי דבר כזה, ועוד יסתיר את זה. הוא, עם התמימות הזאת והפגיעות שלו.

ניסיתי להסתיר ממנו באותה פגישה שאני נפגעתי, אבל נדמה לי שהוא קלט.

אחרי הפגישה הזאת הלכתי לבי"ס והמשכתי לחשוב. ואז חברים מבית הספר לא נתנו לי ללכת הביתה, להתכסות בשמיכה ולהיכנס לדיכאון, ובמקום זה גררו אותי לאיזה מעיין. ואני המשכתי לחשוב. ולחשוב ולחשוב ולחשוב.

מערבולת נוראית של מחשבות.

והתסכול הזה.

כי טכנית הוא לא בגד. טכנית הוא לא עשה שום דבר רע.

אבל הוא כן. כי אני ציפיתי ממנו שיסיים איתי את העניינים לפני שהוא ילך וינשק מישהו אחר.

כי היה בינינו קשר. גם אם לא רשמי. היה קשר, וזה אבסורדי לגמרי שבזמן שאני מחכה למוצא פיו, לשמוע אם הוא עדיין חושש או מפחד (והכל בעדינות, כי הוא חדש בקטע), הוא לא דופק חשבון ועושה מה שהוא רוצה. ואחר כך מצדטק בתירוצים לא משכנעים. ואם אני לא משתכנע זה כנראה בגלל שאני לא מבין.

ומה שהכי הורג אותי זה שאין לי זכות לכעוס. שהוא ישר נפגע ואומר "אתה לא באמת חושב שאני כזה, נכון?"

הבעיה העיקרית שלי היא שאני מצפה מאחרים את מה שאני מצפה מעצמי.

אני פגוע מאוד. אני כל הזמן נפגע מקשרים.

זה לא אמור להיות ככה. ואני מסרב להאמין שמשהו פשוט דפוק אצלי בקטע הזה.

א', ושני האקסים האחרים שלי, קוראים פה. זה ברור לי לגמרי.

נמאס לי מהמצב החולני הזה. נמאס לי לצאת עם אנשים שקוראים אצלי בבלוג, ויודעים עלי יותר מדי.

אני רוצה שהקשר הבא יתחיל מאפס. בלי ציפיות ובלי היכרות חד צדדית.

ודווקא הבלונדיני ההוא, אז מניצנים, לא קורא את הבלוג. והוא חכם ונחמד ויפה וכיפי. למה איתו לא יצאתי? למה דווקא איתו התלבטתי? למה דווקא איתו המרחק הפריע לי, בעוד אצל כל האחרים הוא אפילו לא היווה שיקול רציני?

מה שכן, יצאתי מהקשר הזה עם הרבה מסקנות.

וזהו. מעכשיו אני לא מתפשר.

החל מהרגע הזה אני בררן.

טוב, לא מאוד בררן, כי אני לא כזה מטבעי, אבל אני לא אנסה אפילו לצאת עם מישהו שלפגוש אותו יעלה לי יותר מעשרה שקלים (בנסיעות. וכסף זה שיקול רציני). אני רוצה מישהו קרוב. אני רוצה מישהו שיודע מה הוא רוצה. אני רוצה מישהו שרוצה אותי, אבל באמת. את כולי.

מישהו אמין.

שיהיה גם יפה, זה גם חשוב, למרות שבקטע הזה אני באמת קצת פחות בררני...

ואני לא יודע למה, אבל מתחשק לי מישהו שקצת יותר מבוגר ממני.

לא בהרבה. בכמה שנים.

באיזה משחק "אמת או חובה" מפגר אחד בבית הפתוח, מישהו שאל אותי פעם מה הפנטזיה הכי גדולה שלי. הוא ציפה למשהו עסיסי, וכל מה שאני יכולתי לספק זה "חבר חייל".

אוח, כמה שאני רוצה חבר חייל.

ואולי כדאי לי לקחת הפסקה קצרה בקטע הזה. מין תקופת יובש כזאת (וזה לא שכל כך רטוב אצלי...). ואולי מה שכמה אנשים כבר אמרו לי נכון. אולי אני צריך קצת זמן להירגע ולחשוב.

למרות שעד עכשיו, חוץ מהקשר עם ד' (שנקטע באכזריות על ידי ההורים), לא היה לי שום קשר רציני. אמיתי. עם מחויבות.

וזה משהו שאני רוצה. צריך.

אני באמת צריך את זה.

זה טבעי, לא?

מותר לי לכעוס ומותר לי להיפגע.

מותר לי גם לכתוב פה מה שאני רוצה.

ואם למישהו יש בעיה עם מה שאני כותב – שיצא.