כן. קדימה. תשפטו אותי.
אני רגיל לזה.
לא משנה מה אני אעשה. תמיד יבואו וישפטו אותי על זה. תמיד מישהו יקפוץ ויבקר.
כבר התרגלתי לעמוד על דוכן הנאשמים. החיים שלי הם משפט ראווה אחד גדול.
שופטים אותי על האמונות שלי. על הנטיות שלי. על הרגשות שלי.
התובעים תמיד משתנים. המשפחה. הקהילה. החברים. אפילו אנשים שאני לא מכיר.
ואיך תמיד יש עדים.
וגם אלה שאומרים "אני לא שופט אותך" או "אני לא מבקר אותך" בעצם כן שופטים וכן מבקרים, כי עצם זה שהם אומרים את זה מראה שהם חושבים שאולי יש מה לשפוט ואולי יש מה לבקר.
ועם כל החוסן הנפשי שאני בטח מציג לכם פה, אני בסך הכל חיה פצועה ומרוטת עצבים, שרגילה שמתאכזבים ממנה וכועסים עליה ויורים לה ברגליים, כדי שלא תלך למקומות שאליהם היא לא אמורה להגיע.
אז כן. זה מפריע לי. מציק לי מה חושבים עלי. מציק לי מה מצפים ממני. כל כך התרגלתי לחכות למוצא פיהם של אנשים, להתחנחן ולהתחנן לחיזוקים חיוביים. כל כך התרגלתי לשאת איתי בלב במשך שבועות שלמים מילה אחת שפלטתי בטעות. שטות שעשיתי. טעויות. דברים שלא התכוונתי לעשות. דברים שפגעו באנשים אחרים.
אז בואו ותשפטו אותי. מאות אלפי מילים פרושות לפניכם כאן בבלוג, רק תחפשו. אני בטוח שתמצאו משהו לכעוס עליו. משהו להיעלב ממנו. משהו שאצטער שכתבתי.
תבקרו אותי. קדימה. אני רק מחכה למוצא פיכם.
(והדבר הכי מגוחך הוא
שהפוסט הזה בטח ייסר אותי גם
והכי מעורר רחמים
איך שאני מסתבך ומסתבך
במין מעגל קסמים כזה
של הטחות האשמות ו
היעלבויות אני צריך להפסיק
לחזור לכתוב כמו פעם
לא ברור לי למה זה התחיל
אז אני גם לא יודע איך
לגרום לזה לחדול.)
אני שונא אותך, אמא.
שונא אותך על כך שאת מחליטה בשבילי. אומרת לי מה לעשות. קובעת בשבילי כל מיני דברים.
שונא אותך על כך שאת מתעלמת. על כך שלא אכפת לך איך אני מרגיש.
שונא אותך על כך שאני אוהב אותך. על כך שאת יחד עם זאת כל כך טובה אלי. אני שונא אותך בגלל שאת לא מוכנה לשחק את המכשפה עד הסוף, וגם לא את האמא הטובה שמקבלת אותי כמו שאני.
שונא אותך.
שונא אותך, אבא. שונא אותך על כך שאתה רחוק. על כך שאתה לא יודע מי אני בכלל.
שונא אותך גם בגלל שזאת לא רק אשמתך אלא גם אשמתי.
שונא אותך.
אני שונא אותך. תעזוב אותי בשקט.
את עצמי אני שונא הכי הרבה. אני הכי נוראי.
עם הדמעות שלי והכאבים שלי והעצבים שלי והשנאה שלי.
אני פשוט שונא אותי.
נדמה לי שאני חולה. הגרון שלי כואב.
הפרצופים שלכם נראים מעוותים, כמו מתוך הזיה. אבל זאת לא הזיה. כולם מעוותים. גם אני. מלא עיוותים ודפקטים.
הלכתי היום בקניון, מנסה להתגבר על כאב הראש ומת כבר להגיע הביתה, כשמולי ראיתי שני בני נוער. בן ובת. הם דיברו ביניהם, ובדיוק כשעברתי לידם הבת אמרה לבן "איזה אומו אתה!"
ואני חייכתי.
אם היה לי לאן אז הייתי בורח עכשיו
אורז מזוודה בינונית ולא משאיר שום מכתב
אם היה לי אקדח אז הייתי יורה בעצמי
אף אחד לא יגדיר לי את החופש שלי
ואם הייתי חכם אז הייתי יודע מה להגיד
ומשתמש במילים נכונות להסביר את עצמי
ואם היה לי כדור אז הייתי בולע הכל
כמו ילד טוב שהיה לו טעים וגמר לאכול
מתחמם
מתחמם לי המוח
מתקרב עד שבא לי לצרוח
מספיק!
מספיק!
אם היה האומץ הייתי שובר מוסכמות
אם היה לי הכוח הייתי שובר עצמות
שובר את הראש ומוצא פתרון אמיתי
ואז יוצא לבלות עד הבוקר, פוגש אנשים
אם הייתי חכם אז הייתי יודע מה להגיד
ומשתמש במילים נכונות להציל את עצמי
ופוגש פסיכולוג מלומד שימציא לי תרופה
מין תחושה נעימה מוזרה שעוטפת אותך
מתחמם
מתחמם לי המוח
מתקרב עד שבא לי לצרוח
מספיק!
מספיק!
אם היה לי לאן אז הייתי בורח עכשיו
אורז מזוודה בינונית ולא משאיר שום מכתב
אם היה לי אקדח אז הייתי יורה בעצמי
אף אחד לא יגדיר לי את החופש שלי
[מתחמם – עברי לידר]
חבל שאין לי האומץ לארוז מזוודה ולברוח מהחיים שלי. חבל שאין לי האומץ לברוח מפה. להיעלם. להתחיל חיים חדשים. חיים אמיתיים. חיים רק שלי.
חבל שאין לי לאן.
ואם רק היה לי קצת אומץ לשבור מוסכמות ולשבור עצמות ולשבור את הראש ולשבור את השגרה המחורבנת והמסריחה הזאת.
אם רק היה לי לאן לברוח.
כבר אין לי מילים שיתארו את מה שאני מרגיש. כמה שאתאמץ אני אף פעם לא אצליח לתאר את התסבוכות והקשרים שיש אצלי בפנים. קשור בתוך עצמי, בעצמי, בחבלי אהבה ושנאה, ותסכול וסיפוק שקשורים אחד בשני בקשר שאי אפשר להפריד.
ואם היה לי לאן אז הייתי בורח עכשיו. בורח ממני. בורח מהחיים שלי. אורז מזוודה ומשאיר את הכל מאחור.
אם היה לי אומץ. אם היה לי כוח. אם היה לי לאן.
אם הייתי מפסיק קצת עם ה"מה אם". אם הייתי חכם.
יקח לי קצת זמן.
אני צריך להכיר את עצמי מחדש.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
