10/2003

פוסטים: 11.

מילים: 1306.

ראשוניות.

כשאני קורא את מה שכתבתי אז אני בעיקר מרגיש את הראשוניות הזאת. חוסר המיקוד. וניסיונות נואשים להתמקד. להיפתח באמת. בעוד במציאות כל מה שיוצא לי זה קטעים מתיימרים ובוסריים כמו "ושוב הכאב הזה, הבלתי מובן", או "גן עדן לילדים".

אם כי יש שם גם כמה פוסטים אמיתיים וחשובים, כמו זה על המחויבות האישית, או זה שנוגע להברזות שלי מבית הספר, שבעיקר נבעו מהקשיים שלי בבית הספר שלמדתי בו אז.

11/2003

פוסטים: 26 (!!!).

מילים: 4847.

גם בתחילת החודש הזה אני נורא עצור מבחינת הרגשות שלי.

בשלב מסוים, בפוסט "שלי, שלי, ורק שלי!" התפרצתי על השליטה והכפייה... בפוסט אחר גם הבעתי את הפחד שלי מכך שאחיה חיים מבוזבזים, על ידי כך שאענה לציפיות של הסביבה ולא לאלה שלי.

זה עוד היה בתקופה שעניתי על כל השאלונים השבועיים, ובאחד הפוסטים האלה "יצאתי מהארון" לפני הקוראים בבלוג, למרות שעם חלק מהם כבר יצרתי קשר באופן אישי ונפתחתי (למשל, עם רוני, שבעצם אני מכיר כבר שנתיים, כשחושבים על זה!). זה היה צעד מאוד גדול מבחינתי, כי התביישתי בעצמי בתקופה הזאת.

אני חושב שהחל מהפוסט הזה הבלוג השתנה לגמרי... ואולי התחלתי להפשיט את עצמי מהמחסומים הרגשיים, לאט, אבל בטוח.

לא, עדיין לא נפתחתי לגמרי, והיה אפילו פוסט אחד שמחקתי (הראשון והאחרון שמחקתי בכלל, אם אני לא טועה), שבו כתבתי בצורה לא ממש מכובדת על אבא שלי. לצערי הפוסט ההוא אבד לנצח...

המשבר העיקרי היה בסוף החודש, כשפניתי אל אמא שלי וביקשתי ממנה פסיכולוגית. היא סירבה, פירשה את הבקשה כפינוק, ומאוד התעצבנה שאני לא משתף אותה במה שקורה איתי.

אז היא פשוט ניתקה אותי מהאינטרנט. ומאז, אין לי אינטרנט במחשב האישי, אלא רק במחשב המשותף פה בבית. היו תקופות שבהן היה לי מותר להשתמש באינטרנט במחשב המשותף, והיו תקופות שהיה לי אסור. בכל מקרה, כמעט תמיד מצאתי את הדרכים שלי לעדכן, גם מאחורי הגב של ההורים שלי.

אז ב30 לחודש נובמבר, שנת 2003, כתבתי את הפוסט האחרון שלי, לכאורה... אבל כפי שאתם בטח מבינים, רק לכאורה...

12/2003

פוסטים: 13.

מילים: 2697.

זה נדמה כאילו דווקא כשאין לי אינטרנט זמין אני נפתח יותר... או שאולי זה פשוט עניין של זמן, וזה בכלל לא קשור לזמינות של האינטרנט...

בכל מקרה, פתחתי את החודש הזה בפוסט כואב על כל הסבל שעברתי בגלל החברה והיחס שלה להומוסקסואליות... המון כעס, והמון שנאה...

קצת צרות בבית הספר... כמה שירים טיפשיים (במבט לאחור)...

הדבר העיקרי שהטריד אותי באותו חודש הוא איך ומתי ללכת בפעם הראשונה לבית הפתוח, דבר שמימשתי בסופו של דבר - ביקרתי בפעם הראשונה בבית הפתוח, למרות הפחדנות שלי והחששות.

1/2004

פוסטים: 18.

מילים: 5881.

נדמה לי שזה אחד החודשים העמוסים יותר ברגשות.

אחת מההתלבטויות העיקריות שלי אז הייתה לגבי פרישה מההדרכה. הדרכתי באותה תקופה בתנועה דתית, והרגשתי עם זה די רע, למרות שעשיתי מאמצים להעביר פעולות על קבלת השונה, ודברים שלא קשורים בכלל לדת, בכל זאת הייתה לי אז תחושת צביעות נוראית.

גם התמודדתי עם הטרדה של מישהו שגדול ממני לפחות פי שתיים, וניסה לנצל את תמימותי. הוא לא הצליח, ואולי גם לא הייתי כל כך תמים.

המון תסכול מבית הספר האטום והסגור שבו למדתי, והמון שנאה ותיעוב.

תסכול מכך שאני לא יכול להיות אני.

2/2004

פוסטים: 6.

מילים: 2419.

בתחילת החודש היה צעד משמעותי, כשהתווכחתי עם חברים מבית הספר לגבי הומוסקסואליות, כשעד אז חששתי להשתתף בשיחות שבהן הנושא עלה.

המילים שלי מהחודש הזה רוויות בצער, שזה בעצם רק עוד דרך ביטוי לתסכול, כשאני חושב על זה היום.

וגם התעמרות באנשים שהיו קרובים אלי אז, בפוסט "אתה לא אוהב אותי, את לא אוהבת אותי", שהיום, במבט לאחור, אני חושב שהוא היה רק חצי נכון.

ב21 שמו סיסמא לאינטרנט אצלי בבית, בגלל שגילו שאחי גלש באתרים פורנוגראפיים, דבר שהקשה עלי את העדכון.

3/2004

פוסטים: 2.

מילים: 836.

בסך הכל שני פוסטים. הראשון מביניהם (ב16 לחודש) ממצה את מה שעובר עלי - פרשתי מההדרכה, קניתי דיסק של עברי לידר (את זה עשיתי בזהירות, במחתרת), וגם התקבלתי למועצת תלמידים (וכמו שכתבתי אז, אולי יש גם צדדים טובים לכך שלא היה לי אינטרנט זמין...)

פרסמתי אז גם סיפור שכתבתי, "כשההורים של יוסי גילו באילו אתרים הוא גולש", שבניתי על דמות של חבר מבית הספר (ונדמה לי שחלקים די גדולים ממנו אפילו נכונים...), ושיקף את החששות שלי מתגובת ההורים והחברה.

4/2004

פוסטים: 7.

מילים: 2140

מעט יש לי לכתוב על החודש הזה. רוב הפוסטים הם שירים וסיפורים שכתבתי, שדרכם אפשר לראות, לדוגמא, את ההתמודדות שלי בתור צמחוני בבית ספר דתי, ואולי גם הלחץ הלימודי שהייתי שרוי בו ("הנסיך הקטן בכוכב לשון"...)

אני תוהה, אם המחסור בפוסטים רציניים נבע מהמחסור באינטרנט זמין (מה שגרם לי להעלות לבלוג את "ברירות המחדל", שכבר נכתבו וכל מה שהיה צריך לעשות זה "העתק" ו"הדבק"), או מהמחסור בזמן להתעמק במה שאני מרגיש, בגלל הלחץ של הבגרויות הראשונות שהתקרבו.

אני לא ממש יודע.

5/2004

פוסטים: 3.

מילים: 3378.

הנושא הרציני שהעסיק אותי אז הוא מעבר בית ספר. חששתי לדבר על זה עם ההורים, חששתי לעזוב את החברים המוכרים ולהכיר חדשים (פחדן כבר אמרתי?), ובעיקר חששתי לעבור לבית ספר שבו המצב (אולי) יהיה בדיוק אותו דבר.

בחודש הזה גם עשיתי את הבגרות הראשונה שלי (מחשבים), ומקריאה של הפוסט אפשר להבין שדווקא די נהניתי, למרות ששוב לא הביאו לי אוכל צמחוני. היה בוחן ממש סקסי, למרות שהיום, במבט לאחור, הוא די איש שקית.

6/2004

פוסטים: 2.

מילים: 920.

אחד מהפוסטים היה על הבגרות השלישית שלי (בהיסטוריה), והשני היה שיר שכתבתי.

אין לי הרבה מה להגיד על זה...

7/2004

פוסטים: 4.

מילים: 2051.

תחילת החופש הגדול!

גם כמה תסכולים מהמצב בבית הספר, ומחוסר הקרבה לחברים מבית הספר.

היום, כשאני לומד עם אנשים אחרים לגמרי, אני מבין שהבעיה שם לא הייתה רק אצלי, אלא באווירה האטומה הזאת, של "לא מדברים על רגשות", שאי אפשר ללכת לחבר טוב ולהגיד לו "אני אוהב אותך", שתמיד צריכים להיזהר שלא "ללקק" למישהו, כשכל מה שאתה בעצם רוצה זה להיות נחמד.

גם חגגתי יום הולדת (כמו תמיד, ביולי), וביום ההולדת הייתי בפעם הראשונה במפגשי יום ראשון של הבית הפתוח...

זה מצחיק לי עכשיו שהתלהבתי אז שסוף סוף מישהו בגילי התחיל איתי, בעוד היום אני יודע שהוא בעצם מתחיל עם כל דבר שזז.

אבל זאת באמת נקודה משמעותית מאוד במשך כל השנתיים האלה, כי המפגשים השפיעו עלי המון ועזרו לי מלא.

8/2004

פוסטים: 4.

מילים: 2688.

החודש השני של החופש הגדול.

המון חששות משנת הלימודים הבאה, שבה אני אמשיך ללמוד באותו בית ספר שכל כך שנאתי.

אבל יחד עם זאת גם המון דברים טובים.

גאווה על ההתקדמות שעברתי בחודשים האחרונים. הפגישות שלי עם מורגן ועם מיה המקסימות, והחוויה הגדולה ביותר באותו חודש – יצאתי מהארון לפני דודה שלי.

עוד אבן דרך.

9/2004

פוסטים: 2.

מילים: 857.

החודש התחיל בעוד קראש נואש על חבר מבית הספר, שדווקא עבר די מהר.

וגם... המעבר בית ספר הפך להיות קצת יותר מוחשי, התחלתי לנסות להתרגל לעובדה שדודה שלי יודעת עלי, וגם הייתי בהצגה המקסימה "בן לבין" עם בת דודה שלי (קיבלתי כרטיסים חינם ממישהו שקרא את הבלוג), והיה נהדר.

המון חששות מהמעבר, מאנשים חדשים שאז נורא הפחידו אותי, ומהביישנות הבלתי נלאית שלי.

10/2004

פוסטים: 8.

מילים: 6677.

חודש עמוס במילים...

הוא התחיל בטוב, כשנפגשתי עם רוני המקסימה בפעם הראשונה, וזאת הייתה חוויה ממש חיובית.

אחר כך המון התלבטויות לגבי המעבר. אם הוא באמת טוב. אם הוא באמת ישנה משהו (היום, במבט לאחור, אני שמח שבסוף עברתי בית ספר למרות החששות. זה היה אחד הצעדים היותר חכמים בחיים שלי).

ועוד כעס, על כולם. על ההורים. על ההנהלה של בית הספר הישן ושל בית הספר החדש.

כעס שהתפתח בהמשך החודש לעצב וחוסר אונים (האם אני רואה פה דפוס קבוע?).

אבל בסך הכל החודש הזה במגמת עלייה – פגישה עם מיה שעשתה לי טוב, הפגישות בבית הפתוח שעשו לי טוב, וגם הפגישה הראשונה עם מי שלימים יהפוך לאקס, שעשתה לי נורא טוב.

11/2004

פוסטים: 2.

מילים: 2310.

מתחיל בנפילה. שיחה אחת בארוחת שבת אחת שהתדרדרה לנושא ההומוסקסואליות (כל המשתתפים בשיחה, שהם גם האנשים הכי קרובים אלי, התייחסו אל הנושא בצורה שלילית), שהשפיעה עלי בזמנו ממש לא טוב... פוסט די אומלל, שבו המשפט "אני לא סוטה!" חוזר על עצמו יותר מדי, ממש כאילו אני מנסה להיות בטוח במשהו שאני בכלל לא משוכנע לגביו.

אבל ממשיך בעליה. עוד פגישה איתו (היום X), וגם נשיקה ראשונה, איתו, שדווקא לא הייתה כל כך טובה... אבל היה המון מגע שהתאוותי אליו הרבה מאוד זמן.

וגם התחלתי להבין שהמעבר לבית הספר החדש הוא חיובי מאוד, והתחלתי ליהנות מהלימודים ומהסביבה הלימודית.

דודה שלי התחילה קצת ללחוץ עלי לספר להורים, דבר שאני הדחקתי, כי פשוט לא הייתי מוכן רגשית.

גם התחלתי להעריך אז את האומץ שלי, שבמיוחד בא לידי ביטוי בכך שעברתי בית ספר. הצלחתי לעשות את זה.

ועוד סיבה לאושר – הגשם.

אני כבר יושב וכותב שעתיים בערך. זה די מעייף.

חוץ מזה, שעכשיו אני מתקרב לתקופה שקצת יותר טרייה אצלי בראש, ולפוסטים קצת יותר כבדים, אז אני לוקח לי הפסקה קצרה...

יש לי עוד המון עבודה. אבל בתור סיכום ביניים אני יכול להגיד שזה כל כך טוב לעשות את זה. כל כך מספק וכל כך מאלף.

[השעה ארבע אחר הצהריים]

[השעה שש וחצי בערב]

ראיתי טלוויזיה. התוכנית של אופרה חולנית.

חזרתי לכתוב.

כיביתי את המוזיקה כי היא מפריעה לי להתרכז. מפריעה לי לחשוב. אני צריך לחשוב.

12/2004

פוסטים: 3.

מילים: 1927.

הייתי בפעם הראשונה במפגש גאי ישראבלוג! אמנם לא תמצאו על זה פוסט מפורט (כי בחרתי לא להעלות אותו, והוא נמחק לי יחד עם ההארד דיסק לפני חודשים ספורים), אבל זה היה ממש ממש כיף.

התחלתי להסתדר בבית הספר החדש, המשכתי להתלבט לגבי יציאה מהארון.

ובתחום הזוגי המון בלאגנים. הייתי אצלו בבית. עשינו כל מיני דברים. אבל הוא בכל זאת מחליט להשאיר אותי תלוי באוויר. הוא בכל זאת מנחית עלי סטירות לחי, באכזריות, של "אתה לא מושך אותי" או "אתה ברירת מחדל". ממש ככה. בלי רחמים ובלי הגינות.

ואני, בטיפשותי, עוד כותב לו כמה אני אוהב אותו.

1/2005

פוסטים: 3.

מילים: 1585.

"ואולי אי אפשר לספוג חיצים ולהתנהג כאילו הוא בכלל פיספס. אי אפשר שיאמרו לך דברים ואתה תמשיך לאהוב באותה מידה. אי אפשר כבר עם החד צדדיות המסריחה הזאת. אולי זה כבר פשוט נמאס עלי."

זה ציטוט מהפוסט הראשון בחודש ינואר הזה, שמשקף בצורה הכי טובה את מה שהרגשתי אז לגבי האקס.

בסוף החודש גם תקף אותי פחד מהעתיד שלי, גם אני עלול להיות יום אחד "פסיבי 45" שמחפש בשר טרי...

כשקראתי את זה עכשיו העיניים שלי קצת התמלאו בדמעות, אבל לא טפטפו. כי חלק מהחששות האלה גם קיימים היום, אבל אני מודע להם, אז הסיכוי שהם יתממשו קטן (או כך לפחות אני משכנע את עצמי).

2/2005

פוסטים: 2.

מילים: 718.

הפוסט הראשון נורא קצר. מילים בודדות במופרדות בנקודות. ומצחיק שכולם חשבו שהם מבינים למה אני מתכוון ואף אחד לא ממש קלע. כי כמעט כל מילה שם ביטאה בתמציתיות משפטים שלמים שהיו מעורבבים לי בפנים.

בפוסט השני סיפרתי איך הייתי עם מיה בבית דרור (בית מחסה לנערים שלא יכולים לחיות בבית בגלל הנטייה המינית), כדי להתייעץ איתם לגבי יציאה מהארון. לא יצאתי משם עם מסקנות מרחיקות לכת, אני מודה.

גם נפגשתי "איתו" (היום האקס). התמזמזנו. היום לא ברור לי למה, הרי זה היה אחרי שהוא הכריז שהוא לא נמשך אלי. והוא הביא לי את הדיסק האחרון של עברי לידר, "זה לא אותו דבר", חתום. כך שאי אפשר להגיד עליו רק דברים רעים.

3/2005

פוסטים: 3.

מילים: 1410.

החודש הזה שוב מתחיל עם עצב ותסכול. ואני מחליט לעשות עם התסכול משהו, ומתחיל לארגן קבוצה של בני נוער גאים ממשפחות דתיות שתלך להתראיין לעיתון.

זה גם נגמר רשמית עם האקס. באותה תקופה חשבתי שנצליח לשמור על קשר ידידותי, אבל בשלב מסוים גם את זה חתכתי.

4/2005

פוסטים: 7.

מילים: 4545.

החודש הזה מתחיל ממש רע. הקשיים בחיים האישיים חלחלו והשפיעו גם על התפקוד שלי בלימודים, בבית הספר החדש. וגם הפחד שלי מהצו הראשון ומהצבא, משירות קרבי.

אבל בהמשך דווקא יותר טוב (מעניין, שאף פעם לא רע לי במשך תקופה ממש ארוכה). ארגנתי קבוצה והתראיינו למעריב לנוער, לכתבה שיצאה די טוב (חלק א, חלק ב).

חוץ מזה, הייתי בהופעה של עברי לידר בפסטיבל ים המלח! ההופעה שלו הייתה חוויה עצומה, שחזרתי עליה מאז עוד שלוש פעמים (אם כי אף אחד מההופעות לא הייתה שווה כמו זאת.)

5/2005

פוסטים: 9.

מילים: 7277.

עומס.

מתחיל בתסכול שלי משנאת דתיים (או אנשים ממשפחות דתיות), מהליברליות שבעצם כל כך מזויפת שיש בחלק גדול מהציבור החילוני.

ממשיך בגילוי מסעיר ששכנה שלי היא לסבית (לא שעשיתי עם המידע הזה משהו...),

עוד הופעה של עברי, הפעם בפארק רעננה,

ניתוק סופי של הקשר עם האקס,

ו... הצו הראשון, ממנו כל כך פחדתי, שדווקא היה חוויה די חביבה (מלבד הבדיקות הרפואיות, השם ישמור),

הכתבה התפרסמה,

ההורים רוצים לנתק את האינטרנט באופן סופי (עדיין לא מימשו את זה לגמרי),

ואדם מבוגר אחד שניסה להשכיב אותי, ואמנם הוא לא הצליח, אבל הסיפור העגום שלו קרע לי את הלב.

6/2005

פוסטים: 14.

מילים: 7340.

לכאורה מתחיל טוב. חבר חדש, שפה קראתי לו ד', שבאמת היה מקסים והיה לי נחמד איתו.

אלא שאז, כמעט בבת אחת, אבא שלי חלה במחלה קשה והיה ממש בסכנת חיים (הוא עדיין מחלים, לאט לאט), וד' יצא מהארון (בערך שבוע-שבועיים אחרי שהכרתי אותו) וההורים שלו ניסו לנתק אותו ממני.

הם לא ממש הצליחו, כי המשכנו להיפגש באותו חודש. אפילו עשינו סקס בשירותי נכים בעזריאלי (לא עד הסוף – לא אנאלי – אבל זאת הייתה הפעם הראשונה שלי).

בסופו של דבר הוא ברח לבית דרור. ההורים שלו התחילו להטריד אותי בטלפון. באכזריות. לאיים עלי. לקלל אותי.

7/2005

פוסטים: 9.

מילים: 9098.

בתחילת החודש הזה – עוד מפגש גאים, שהיה מצומצם אבל איכותי.

"הבלונדיני", שהכרתי במסיבה של הבית הפתוח חודש לפני (המסיבה הראשונה והאחרונה שהייתי בה בחיי), מתחיל איתי, למרות שהוא יודע שאני וד' ביחד. אני מסרב.

ההטרדות נמשכות, ונהיות אפילו יותר גרועות ויותר מרושעות. הם צועקים עלי ומאיימים עלי ומאשימים אותי, כשהם יודעים שאני אפילו לא מכיר את ד' חודש, ושנפגשנו פעמיים או שלוש לפני שהוא סיפר להם. הם יודעים שזו לא יכולה להיות אשמתי ובכל זאת הם מטרידים אותי. מאיימים עלי שהם יספרו להורים שלי שאני הומו. במין רשעות כזאת, שכל כך מכעיסה אותי ומתסכלת אותי (כי אין לי מה לעשות נגד זה, כי דורכים עלי) גם היום.

החלטתי על פסק זמן עם ד', שלאחר מכן התארך להפסקת הקשר לגמרי.

ואז, ב10 ליולי, יום לפני היומולדת שלי, אבא של ד' מימש את האיום שלו והיה פה בבית, סיפר להורים שלי. ולמרות שהם אמרו דברים נוראיים באותו לילה, הם נתנו לי לנסוע לניצנים. הייתי בניצנים שלוש פעמים, עם אנשים מקסימים, ונהנתי מכל רגע. (וגם הבלונדיני היה שם, והייתה נשיקה... ולא התפתח שום דבר מעבר לזה).

אמא שלי החליטה שהיא מנתקת אותי מהבית הפתוח, וגם מהאינטרנט. אז הם החליפו סיסמא לאינטרנט. לא שהיה כל כך קשה להשיג את החדשה. :)

אבא, בכל אופן, גילה, ועדיין מגלה, אדישות לכל הנושא של ההומוסקסואליות... בעצם, יותר מדויק להגיד שהוא מדחיק.

8/2005

פוסטים: 9.

מילים: 8972.

המון תסכולים מאמא שלי ומהתגובה שלה. מהאיסורים שלה. מהזלזול שלה בי.

פגישה עם הקב"נית לגבי שירות קרבי. פגישה נוספת תהיה בקרוב.

והופס, מישהו חדש, א', הדתי. שהעברתי איתו הרבה רגעים טובים וכיפיים.

גם התחלתי טיפול פסיכולוגי.

הייתי בעוד הופעה של עברי לידר! הפעם בירושלים, ביריד חוצות היוצר.

ועוד מפגש גאי ישראבלוג. :)

9/2005

פוסטים: 8.

מילים: 4825.

נגמר החופש.

זכיתי בישראוסקר בקטגוריות: הבלוג הייחודי, הבלוג האמיתי, הבלוג המתבגר שמתגבר והבלוג העמוק.

נכנסתי למין דיכאון כזה.

גיליתי שא' התנשק עם מישהו אחר. זה נגמר בינינו.

וקשה לי קצת לסכם דברים כל כך טריים.

10/2005

פוסטים: 10.

מילים: 7627.

זה כבר ממש אתמול. ממש טרי.

ראש השנה היה בסדר.

תסכולים מההתעלמות של ההורים שלי מהנטייה המינית שלי.

גם יום כיפור עבר בסדר.

והנה פוסט אחד חיובי שכתבתי.

ואחריו מין נפילה. מילים שמסתבכות במילים אחרות. לא ממש יודעות לאן הן מתאימות. הפאזל שבדרך כלל מסתדר לי לבד, התבלבל לי והתקלקל.

אבל בכל זאת. יש משהו חדש. מישהו חדש. אבל לא נפתח פה לשטן.

כשאני קורא את כל מה שכתבתי עכשיו, המילה הראשונה שעולה לי לראש זה "משעמם!!!" אולי כי אני מכיר את הכל כל כך טוב שזה פשוט משעמם לי לכתוב את זה שוב. ואולי זה באמת משעמם, כל הדברים האלה שעברתי, כשאני מפשיט אותם ממסכות המילים והביטויים וההתחכמויות. כשאני כותב אותם בתמציתיות, בקצרה, בלי לגנדר. מידע נטו.

שמתי לב שמילת המפתח שחוזרת על עצמה במשך כל השנתיים האלה היא "תסכול", וזאת נקודה מעניינת.

גם כמעט ואין חודש אחד שעובר בלי התפרצות של כעס או שנאה. על מורים. על הורים. על מטרידים. על חברים לשעבר. אפילו דברים שכבר עברו ואמורים להישכח. אני פשוט לא מניח להם. אני מחיה אותם ושונא אותם.

וכשנמאס לי לשנוא על אנשים (וכרגע אני מדבר על חברים לשעבר), אני פשוט מעלים אותם מהחיים שלי. מעיף אותם משם, שלא יפריעו לי.

זה אמנם נורא בריא בשבילי, אבל יש בזה משהו אכזרי. וזה אולי משהו שאני צריך ללמוד – לסלוח ולהמשיך הלאה. לא למחוק.

עוד דבר מעניין ששמתי לב אליו זה שבבלוג ישנה התעלמות כמעט מוחלטת מאירועים חברתיים למיניהם (למעט יום השואה ויום הזיכרון ליצחק רבין), שממנה אפשר לקבל את הרושם שהדברים האלה עוברים לידי ולא מעסיקים אותי.

זה לא נכון... דברים חברתיים למיניהם אכן מעסיקים אותי ביום יום, אבל ברוב המקרים אני בוחר שלא לכתוב עליהם פה בבלוג. ולא בגלל שהם לא מטרידים אותי, אלא פשוט בגלל שאני כותב על דברים אחרים, ועל אלה לא יוצא לי.

זה אמנם יישמע קצת יומרני, אבל נראה שהשארתי חותם במשך השנתיים האלה שניהלתי את הבלוג.

זכיתי בישראוסקר בארבע קטגוריות, השתתפתי בתחרות בלוגים של נענע (ותעזבו שניה בצד את העובדה שלא זכיתי:), שרית פרקול עשתה עלי כתבה שהתפרסמה באתר מעריב - NRG, וגם התפרסם סיפור שלי בוואלה, לפני המון המון זמן... (ידית ארוכה – מיכל מלא).

גם הגעתי לטבלת הפעילים (כשהשיא שלי הוא המקום השישי בטבלה, אם אני לא טועה). ולמרות שאני לא מייחס חשיבות מיותרת לטבלה הזאת, זה מעיד על כך שהגעתי ליותר אנשים ונגעתי בהם, וזה דבר נהדר.

בזמן שכתבתי את ה"סיכום" הזה, נתקלתי בכמה נקודות מעניינות להשוואה.

למשל, בין תחילת שנת 2004 לתחילת שנת 2005. בעוד שבתחילת שנת 2004 אמרתי ש"הלילה אנשק את המראה", בלי שמץ של עצב מכך שאין לי בן זוג, בתחילת שנת 2005 הייתי מתוסכל בלילה הסילבסטר וישבתי וקינאתי בכל מי שחוגג ונהנה.

וזה מעניין. כי זה מראה לי איך לאט לאט נהייתי "בשל" לקשר, איך ככל שהזמן עבר הרגשתי שאני צריך את זה יותר ויותר.

עוד נקודה מעניינת – ימי ההולדת שלי. גם ב2004 וגם ב2005, ימי ההולדת שלי היו מין "אבני דרך" מבחינתי. ביומולדת שלי ביולי 2004 הייתי בפעם הראשונה במפגשי יום ראשון של הבית הפתוח (שהשפיעו עלי ועדיין משפיעים לטובה), ובלילה שלפני יומולדת 17, ביולי השנה, הוציאו אותי מהארון.

וואו. השעה תשע וחצי בלילה ועוד לא סיימתי עם ההגהות והתיקונים. אני כל כך עייף. זה קשה, לקרוא הכל שוב ולחוות הכל שוב ולכתוב הכל שוב. אבל יחד עם זאת זה גם עצום.

דבר שחשוב לי לסיים איתו (ואולי בעצם הייתי צריך להתחיל איתו) –

תודה.

תודה לכולם.

הייתי מתחיל ומפרט. כותב למי אני מודה ולמה. אבל אני מפחד לשכוח חלק מכם. ואני מפחד לעשות רשימה. כי ברשימות תמיד יש את זה שראשון וזה ששני וזה שאחרון, ואיך אני יכול לדרג אתכם ככה.

אבל כן אודה בצורה נפרדת לכל החברים שלי מפה. האנשים המקסימים שמילאו את הימים הכי מסריחים בנוכחות היפה והמעודדת שלהם. תודה לכם על שעות של שיחה, על שעות של תמיכה, על מיליון חיוכים ומיליון חיבוקים. תודה.

חשוב לי גם להודות לכל הקוראים המגיבים. ולמרות שלפעמים זה נראה ש"מרוב עצים לא רואים את היער", מרוב תגובות לא רואים את האנשים שמאחוריהם, אני משתדל דווקא כן לראות אתכם. והתגובות שלכם עוזרות ומעודדות ונותנות לי כוח. אז תודה.

אני רוצה גם להודות לכל האנשים שקראו את הבלוג והזדהו או נהנו או שאבו ממנו משהו. תודה לכם, בעיקר בגלל שאתם נותנים לי סיבה טובה לכתוב פה, ולא למחברת.

ואם כבר, אז תודה להורי, שהביאוני עד הלום.

אוהב.