בזמן האחרון אני מטיל קצת ספק בדברים שהם לכאורה ברורים מאליהם, מטיל ספק במסקנות שהגעתי אליהן דרך המון מחשבות וכאבים.

מעולם לא למדתי פסיכולוגיה, אבל אני בטוח שזאת תופעה מוכרת – להתחבט בשאלה במשך המון המון זמן, להגיע לבסוף למסקנה ולהיות בטוח בה, ודווקא אז להתחיל להטיל ספק במסקנה.

אבל מה שיפה בספקות האלה זה שהם לא כמו הספקות של פעם. הם יותר רגועים. יותר אמיתיים. יותר נותנים לי זמן לחשוב. נדמה לי שאפילו יותר בוגרים.

ולמרות שלפעמים זה נראה כאילו עוברים מסלול ארוך ומיותר רק כדי להגיע בסוף לנקודת המוצא, זה בעצם בכלל לא ככה. כי שואבים כל כך הרבה דברים מהדרך. לומדים כל כך הרבה מהמרחק שעוברים. הדרך חשובה לא פחות מהיעד.

אז בעצם לא כל כך ברור לי מי אני. מה אני.

ברור לי למה אני נמשך. ברור לי מה אני אוהב. ברור לי מה אני רוצה.

(וחשוב לי להדגיש שאני בכלל לא מדבר פה על הנטייה המינית דווקא)

אבל לא ברור לי מי אני. מה אני עושה עם הנתונים האלה.

ואת הדברים האלה אני כותב בלב חצוי, כי הם רק נכונים בחציים. יש לי חצי בטוח בעצמו, שברור לו לגמרי מי הוא ומה הוא ומה הוא עושה עם זה.

אבל החצי השני. החצי השני הזה לפעמים לא נותן לי מנוחה.

אתם מכירים את ההרגשה הזאת, של להיות חצויים בין שני עולמות? להיות קרועים בין שני פרצופים? להיות מיומנים בהסתרות ושקרים?

כבר המון זמן שאני סובל ובוחל בשני העולמות האלה. בשני החצאים. ואין אף דרך לאחד אותם בלי לאבד אותם.

וזה לא בריא. וזה מבלבל. וזה מטורף. אבל מתרגלים.

ואולי זה הדבר הכי מפחיד. ההרגל.

למעשה, חצי ממני אומר להמשיך ולכתוב את הפוסט,

והחצי השני אומר לי להיכנע לעייפות הנוראית הזאת וללכת לישון.

היום חצי שיקרתי לאמא שלי.

מפגשי יום ראשון של הבית הפתוח חזרו מהפגרה, ואני רציתי ללכת.

אז נסעתי. ולא סיפרתי לאמא שלי. והיה לי כיף. ורציתי להישאר עוד. הבעיה היא שאמא הייתה חושדת בי כשהייתי חוזר הביתה מאוחר.

אז התקשרתי אליה. מהמרפסת של הבית הפתוח. ואמרתי לה שאני הרגע יוצא מבית הספר ושאני רוצה ללכת לבית הפתוח. היא לא אהבה את הרעיון. התפתלה וגם קצת התרגזה. אבל אני לא התרגשתי, ואמרתי לה שאני רוצה לנסוע. וכשאמרתי את זה היה אפשר להבין שאני אסע בכל מקרה, בין אם זה מוצא חן בעיניה ובין אם לא, אם כי לא אמרתי את זה בצורה מפורשת, כדי לא להרגיז אותה.

בסוף היא פלטה "תעשה מה שאתה רוצה, רק אל תהיה תמים. ואל תעשה שטויות."

ואז נכנסתי פנימה, מהמרפסת הקרירה, חזרה אל תוך הבית הפתוח, שמלא באנשים חמים. והיה לי כיף. למרות שההנאה שלי הייתה חצויה, כי כל הזמן הקול של אמא זמזם לי בראש, והטון המאוכזב שלה לחש לי כל הזמן באוזן שאני אזהר. שאני לא אהיה תמים.

אירועים והתנסויות גורמים לי לחשוב על הפחדים האמיתיים שלי. על המעצורים המשמעותיים שלי.

ובעצם יש הרבה כאלה שאני בכלל לא נוגע בהם. יש המון מעצורים שאני לא מצליח להביא את עצמי להתעמת איתם.

ובקטע הזה הדרך עוד לא נגמרה. ובעצם היא לעולם לא תיגמר. תמיד יהיו מכשולים ופחדים ומעצורים חדשים.

זה כל היופי.

ועכשיו אמא עלתה אלי לחדר ואמרה לי ש"האישור היום ללכת לבית הפתוח היה חד פעמי".

אם הוא חד פעמי אז אני לא רוצה אותו יותר. לא צריך אותו יותר. אני פשוט אעשה מה שאני רוצה.

קצת חבל שהיא בוחרת ללכת בדרך הקשה. בסופו של דבר ההחלטה האמיתית בידי. חבל שהיא הופכת את זה למלוכלך.

אני רגוע.

או שאולי אני רק עייף.

באוויר עומד ריח של גשם טרי

כשאני הולך במרכז העיר

רחוב קינג ג'ורג' והאנשים

עטופים במעילים וצעיפים וחיוכים

וכשהנעל מתמלאת במיץ שלולית

וזוג חולף משולב זה בזו

אני יכול להסתכל לשמיים האפורים

ולחייך גם קצת בעצמי.