השבוע האחרון היה ארוך במיוחד, ומלא בלימודים, לימודים ולימודים.

כן. בעיקר לימודים. חזרתי לשגרת הלימודים. או לפחות כך נדמה לי. ובכל רגע שבו אני מרשה לעצמי להתבטל, מתעורר המנגנון שהתפקיד שלו הוא לגרום לי להרגיש רע כי אני מבזבז את הזמן ולא לומד.

זה יכול להיות מעיק.

בכל מקרה, נחתי קצת בשבת. השתקתי את המנגנון הזה וקראתי קצת. ישנתי המון.

וזהו. עכשיו צריך כוחות לשבוע הזה. ולשבוע שאחריו. ולשבוע שאחריו...

קרה לי השבוע משהו די מזעזע...

בוקר מוקדם. לא זוכר באיזה יום. לידי ברחוב עוברים אנשים ממהרים אבל יחד עם זאת מנומנמים, כך שיוצא שהם צועדים במהירות ולפתע מאטים, ושוב ממהרים ושוב מאטים... כאילו בכל כמה שניות הם שואלים את עצמם "מה לעזאזל אני עושה מחוץ למיטה בשעה הזאת?!" מה שמזכיר לי חלק מהשיר "התפרדויות" של יהונתן גפן:

"כל יום אני רואה לפחות

אדם אחד שאותו יותר לא אראה

לפעמים יעקב אני רואה אותו

עובר כל כך קרוב

אני יכול להריח את נשימתו

הבצלצלית החמה בבוקר חורף כזה

הוא חולף לפתע עוצר לידי

בדרכו שאולי היא אחרונה הוא

קד קידה משונה..."

בכל מקרה, אני ירדתי מהאוטובוס באותו בוקר חורף, והלכתי לי בין האנשים. לעברי, מהקצה השני של הרחוב, צועדת אישה. לא ייחסתי לה יותר מדי חשיבות. וכשחלפתי לידה פתאום היא אמרה בקול מייבב: "אני פוחדת..."

נעצרתי והסתכלתי. הפנים שלה היו שטופים בדמעות. ובמקום לתפוס את הרגליים ולעןף משם שאלתי אותה ממה היא פוחדת.

"אני פוחדת שישלחו אותי לבית משוגעים..."

זה היה כל כך לא מצחיק. האישה הגדולה הזאת עמדה מולי, הפנים השחומים שלה רטובים, ופשוט ייבבה.

שיקרתי לה "אין לך מה לדאוג" ושאלתי אותה אם היא צריכה לתחנת אוטובוס.

היא הנהנה שכן ואני הצבעתי לעבר התחנה, שוב אמרתי לה לא לדאוג והמשכתי ללכת. לא הסתכלתי אחורה לראות אם היא עדיין עומדת שם ובוכה. אם שימח אותה לשמוע שאין לה מה לדאוג. אם היא עלתה בסוף על האוטובוס הנכון. אם שלחו אותה בסוף לבית משוגעים...

וכנראה שאני לעולם לא אדע.

ואיך היא הגיעה לכזאת רמה של אומללות שהיא פונה אל בנאדם זר ברחוב כדי לחפש נחמה. ואולי היא רק הייתה צריכה מישהו שיקשיב לה, ואני נטשתי אותה שם ברחוב...

אבל מה כבר יכולתי לעשות?

ולמה היא פנתה דווקא אלי? וזאת לא הפעם הראשונה שדברים מהסוג הזה קורים דווקא לי. למה אנשים זרים פונים אלי דווקא? למה הם נמשכים אלי, למה הם רוצים דווקא את תשומת ליבי?

היו לי כמה שוברי שיגרה בשבוע האחרון.

אחד מהם קרה כשלמדתי למבחן בתנ"ך. כשסוף סוף סיימתי ללמוד, ורציתי לסגור את התנ"ך, הדפים איכשהו (איכשהו?) התדפדפו להם והספר נפתח בשיר השירים.

הוא משך לי את העין, קראתי אותו ונפעמתי. למרות שכבר נתקלתי בו בעבר. זה ספר מדהים ורומנטי.

שווה לרפרף. אפילו לקרוא. הוא לא ארוך.

השני קצת מגוחך.

יש לי סלידה עזה (ולא ממש ברורה) ממכנסי טרנינג. אולי בגלל הקישור המיידי לשיעורי ספורט, ואולי בגלל שלדעתי זה פשוט אחד הבגדים המכוערים שקיימים. לא ברור באמת. זה פשוט ככה.

בכל מקרה, השבוע, באחד הימים הגשומים, אחרי המקלחת, פיעם בי צורך עז ללבוש מכנסי טרנינג.

אז ניערתי אותם מהאבק (לא שיש אבק בתוך הארון שלי... זאת צורת ביטוי) ולבשתי אותם.

לא, לא יצאתי איתם מהבית, אבל זה היה נחמד ללבוש מכנסי טרנינג ולהרגיש חורף.

עד כדי כך הזנחתי את עצמי השבוע, שהחצ'קונים שלי עלו על העובדה שלא מרחתי עליהם משחה והתחילו להתרבות. אני מנחם את עצמי בעובדה שאצלי הם קטנים יחסית.

ואם זה לא מספיק, הבלאגן בחדר שלי יצא גם הוא משליטה, וערימות בגדים-שקיות-מחברות-עיתונים-ספרים חזרו להסתיר את הרצפה.

גם שכחתי השבוע לקחת B12 ובקרוב אני אמות מאנמיה (סתם, לגוף יש מאגרים של כמה שנים טובות...)

חוץ מזה, לא דיברתי כמעט עם אף אחד השבוע בטלפון, וחוץ מהמפגש יום ראשון בבית הפתוח לא נפגשתי עם אף אחד. ואני מתגעגע לכולם ומפנטז כבר על חופש חנוכה (למרות שגם בו אני צריך ללמוד)...

אבל הנה דבר חיובי – הצד הפולני של אבא השלים סוף סוף עם העובדה שהחורף התחיל והפעיל את מערכת ההסקה!!!

השבוע הקרוב עומד להיות אפילו יותר עמוס מקודמו. יש לי כל כך הרבה מבחנים וכל כך הרבה דברים ללמוד. זה פשוט לא נגמר.

אני עושה השנה יותר מדי בגרויות. חלקן נדחו מהשנה שעברה אבל רובן פשוט בגלל שאני ביותר מדי מגמות, וגם עושה בגרויות של בתי ספר דתיים.

אבל... תחשבו על זה. כשהשנה הזאת סוף סוף תסתיים, אני אהיה כמעט חופשי. אמנם רק כמעט, אבל זאת בטח תהיה הרגשה כזאת נהדרת. כי היומולדת שלי הוא ממש בסוף השנה. ממש באזור הבגרות האחרונה. אני אהיה בן 18.

יצא לי ולאמא שלי לדבר בשבת על "הדור של היום".

היא טענה שאנחנו דור בלי טיפת כבוד ואכפתיות, פשוט דור דפוק, ואני טענתי שבכלל אין דבר כזה, "ירידת הדורות", ושלכל דור יש את היתרונות שלו ואת החסרונות שלו, כשאחד מהחסרונות (והוא משותף לכולם) הוא להיטפל לדור שמתחתיו.

בכל מקרה, במהלך השיחה הגענו לדבר קצת עלי, והיא אמרה לי משפט שאני רוצה לנצור:

"בזה אתה שונה מהדור שלך... יש לך כבוד להורים שלך ולאנשים שאתה יקר להם."

הציטוט לא מדויק, אבל הרעיון הכללי כן. המשפט הזה, שיש בו הערכה כלפי, מילא אותי באושר. המחמאה הפשוטה הזאת.

היא נתנה לי סיבה.

קראתי השבת בספר "העיתון והארון – דפוסי תקשורת אצל הומואים" של עמית קמה דבר מעניין:

"קאס (Cass, 1979) מסבירה, שהשאלה 'מי אני?' ששואל את עצמו המתבגר הקדם-הומו נענית בתשובה 'אני שונה או אחר', וכאן נפתח תהליך של הזרה [מלשון זרוּת] וניכור מסביבתו החברתית, שבהמשכו הוא מכונן זהות חדשה, הנובעת מהשונות" (עמ' 97).

האם זה מה שקרה אצלי?

אני יודע שהומואים רבים אומרים "ידעתי שאני כזה מאז שנולדתי", אבל אני לא מרגיש שאני יכול להגיד את זה בלב שלם.

אולי זה נכון? אולי ההומוסקסואליות שלי היא פשוט תשובה לזרות שתמיד הרגשתי? לשונות שתמיד הייתה חלק ממני?

או שאולי תחושת השונות נובעת מכך שאני הומו? מכך שתמיד הייתי הומו? (גם אם כן, ברור לי שלא כל תחושת השונות שלי נובעת מזה...)

אני מרגיש שאני אמור לדעת את התשובות לשאלות האלה.

האפשרות הראשונה היא מאוד פרימיטיבית. מאוד מקובל היום לחשוב שזה מולד. יש שמעיזים ואומרים גנטי. אבל זה עוד לא הוכח, ועד שזה לא יוכח אני לא יכול לקבל את זה בלב שלם.

מצד שני, קשה לי עם הטענה שהומוסקסואליות נובעת מטראומה.

וגם קשה לי עם הטענה שציטטתי. כי זאת לא איזו גחמה. זה משהו שטבוע עמוק בתוכי.

אני לא יודע מה התשובה. אני צריך לדעת אותה.

למה אני צריך לדעת? האם זה סימן לכך שאני לא שלם עם עצמי לגמרי?

לא יודע. האמת היא שאין לי כוח לחפש סימנים. הם גם לא תמיד קיימים.

מצד שני, זאת גם לא סקרנות גרידא.

נראה לי שאני צריך לדעת כדי להבין את עצמי יותר טוב.

כן, נדמה לי שזאת הסיבה.