הזמן עובר. תקופות חולפות.

חולפות מהר מדי. אני נשאר פה מאחור. עדיין תוהה. מנסה להבין. מנסה להתאים.

דברים לפעמים קמים על יוצריהם.

ואסור להיכנע להם. צריך להילחם בהם.

אפשר גם לברוח מהם.

יש דברים שאיבדו את הטעם. יש דברים שאני יצרתי ועכשיו הם קמים עלי ושולטים בי. גורמים לי לתחושות ולרגשות שאני לא מעוניין בהם.

והזמן רץ כל הזמן ואני מנסה לעמוד בקצב המטורף הזה. מנסה להתאים את עצמי.

ואולי אני מפספס את הנקודה.

ולמה תמיד נגמר לי הכוח באמצע העלייה.

הכתיבה פה היא כבר המון זמן לא מה שהייתה פעם.

ואולי אני לא זקוק לה כמו פעם.

ואולי היא קמה עלי. אולי היא פוגעת בי. אולי היא גורמת לי לדברים שאני רוצה להימנע מהם.

וזה אף פעם לא היה נוח לכתוב פה. תמיד להתגנב לאינטרנט. להעביר קבצים על דיסקטים מעלי אבק. ובכל זאת המשכתי. מתוך צורך. אבל צורך שלי. צורך פנימי. נהניתי מזה. שאבתי מזה כוח.

אבל...

יש פה אבל גדול.

קצת קשה לי לבטא אותו במילים.

אולי זה צורך בתשומת לב.

ואולי זה בגלל שלמרות כל ההערכה, יש לי נטייה להיטפל לפרטים הקטנים, הטיפשיים.

אני רגיש. רגיש מדי. ועדיין פגיע. עדיין מתאמלל די בקלות.

ובשביל להיות חזק כל הזמן צריך המון אנרגיה, והמון פעמים זה פשוט יותר מדי...

הכל יותר מדי בשבילי...

אני אוהב אתכם.

(ונזהר לא לצאת בהצהרות. כי מי יודע מה יהיה מחר. הזמן רץ רץ רץ...)

(ונזהר שלא להגיד דברים שאתחרט עליהם. כי מי יודע מה אעשה מחר, כשאצטרך.)

(ונזהר שלא לבכות כל הזמן. נזהר להיות חזק כל הזמן. נזהר להיות אמיתי כל הזמן.)

(נזהר לא ליפול. נזהר לא להפסיק להיזהר. ועוד מעט אני אכבה את האור ואצנח למיטה ומחר, מי יודע מה יהיה מחר. מחר אני פשוט אנסה להתאים את עצמי. כמו תמיד.)

קצת עצוב לי כרגע.

שיהיה לכם לילה טוב.