זאת זכותי לא לספר לך הכל. זכותי לשמור דברים לעצמי.

חזרתי היום הביתה, אחרי יום מעייף. "איך היה בלשכת גיוס?"

"פרופיל 64." עניתי לה. ואחי, שהיה בחדר הסמוך, פתאום שאל, "למה שישים וארבע?"

התעצבנתי. זה לא עניינו. ובכלל אנחנו לא צריכים לדבר על זה ככה, באמצע הבית.

וזה גם לא עניינה.

נמאס לי מאמא. מחטטת. דוחפת את האף.

אם היא הייתה מתעניינת בי, דואגת לי, אז היא גם הייתה מכבדת את ההחלטה שלי לא לשתף אותה בפרטי פרטים ביחסים שלי עם הצבא.

אבל כנראה שזה לא מתוך התעניינות, אלא מתוך חטטנות לשמה. מתוך ניסיון לשלוט בי. לגרום לי להתנהג כמו שהיא מצפה ממני.

הייתי היום אצל הקב"ן. זהו. כבר אין לי פרופיל קרבי.

וזה בעצם מה שרציתי. כל כך פחדתי מהשירות הקרבי. זאת הייתה אבן גדולה שמעכה לי את החזה ועכשיו אני מרגיש כל כך משוחרר. משוחרר משנים של חרדות ופחדים.

אין מצב שיגייסו אותי ליחידה קרבית. אין מצב בעולם. והמחשבה על זה עושה לי כל כך טוב. אני רגוע יותר. כי אין מצב. זה לא יקרה.

אולי זה בגלל שאני פחדן. אולי זה בגלל שאני עדין מדי. אבל זה פשוט לא אני. אני לא הייתי מחזיק מעמד בשירות קרבי. הייתי נשבר אחרי יומיים. מי יודע מה הייתי מעולל לעצמי. טוב שהשתחררתי מזה.

לא ממש ברור על מה ירד לי פרופיל. עצם העובדה שאני הומו עזרה לי בזה מאוד, אבל אני לא מאמין שזה מה שהקב"ן כתב בטפסים.

לא יודע. אני אדע בקרוב, כנראה.

ועכשיו, כשיש לי פרופיל, אולי אני אקבל סוף סוף שאלון העדפות!

אולי אני אתחיל להתמיין לדברים שמעניינים אותי.

יש לזה חיסרון, להורדת הפרופיל הזאת... יש תפקידים שאני עכשיו לא אוכל לבצע. אני כנראה לא אוכל להתגייס למודיעין, למשל. אבל לא נורא. יש עוד כל כך הרבה תחומים, כל כך הרבה דברים שאני יכול לתרום בהם...

ואיך היא התעצבנה עלי היום, כשסיפרתי לה ביובש מה היה אצל הקב"ן, והיא אמרה, "מה? זה הכל? ספר עוד!"

ולי כבר אין עוד מה לספר. ואני גם לא רוצה להתחיל להרחיב. כי זה העסק שלי. הצבא זה פרטי. זה שלי.

והיא התעצבנה. "אולי גם לי לא יתחשק פתאום כל מיני דברים!"

מה היא מצפה. מה היא רוצה. כבר אמרתי לה כמה זה מפריע לי. למה כל כך קשה לה לקבל את זה?

היום באוטובוס בדרך ללשכת גיוס נתקלתי במי שהיה הבוחן בבגרות הראשונה שלי, עוד בבית הספר הקודם.

אני זיהיתי אותו (מי שקורא אצלי ממאי 2004 או לפני בטח זוכר איך התלהבתי ממנו אז), אבל לא התחלתי שיחה. כי מה כבר יש לי לדבר איתו.

למרבה הפלא הוא התחיל לדבר איתי. מסתבר שהוא זוכר אותי, משום מה.

הוא היה בטוח שאני עדיין לומד בבית הספר הקודם, ואני תיקנתי אותו.

וככה דיברנו קצת, והגיי-רדאר שלי צרח כל הזמן "הומו! הומו! הומו!" כי הוא פשוט כל כך כזה. ונדמה לי שהוא התחיל איתי. או אולי, יותר נכון, פלרטט. ולא, לא נראה לי שהכל בראש שלי.

ומה פתאום הוא זוכר אותי? איך? למה?

השארתי עליו רושם כל כך עמוק?

אני לא חושב שכתבתי את זה פה באופן מפורש, אבל יש לי מישהו ואמא לא יודעת על זה.

לא חושב אפילו לספר לה בזמן הקרוב. לא רואה סיבה. ברור לי שזה לא ימצא חן בעיניה, ברור לי שהיא תתחיל להגביל אותי, ברור לי שהיא תטיל סנקציות, וברור לי שעצם העובדה שהוא בן 21 לא תתרום לעניין.

קצת נמאס לי מהמצב הזה.

נדמה שפשוט אין סוף למבחנים. ואין לי זמן. אין לי זמן לחיות.

(ואם רק היו מוסיפים עוד יום אחד בשבוע. נגיד, בין ראשון לשני. בחיי שזה היה פותר לי את כל הבעיות...)

מתנחם במחשבה שבסוף השנה זה ייגמר. בסוף השנה הכל ייגמר...

אני ממשיך עם הפסיכולוגית. בערך באותו הקצב. החודש יהיו לנו רק שלוש פגישות ולא ארבע. לא יודע אם אני צריך. לא בטוח מה אני רוצה. לא יודע לאן להמשיך.

אני לא רוצה את היופי הזה,

אני לא רוצה את האופי הזה,

אני לא מעוניין בחיוך הזה

בטח שלא בכעס הזה.

אני משתדל להימנע מהריח הזה

משתדל להתרחק מהטעם הזה

תופס מרחק מהחיוּת הזאת

מרחק מהעוצמה המדהימה הזאת

אין לי סבלנות לסיפורי אגדה

אין לי כוח לסיפורי אהבה

אני כבר לא שומע דיבורים רחוקים

משתדל להפסיק להקשיב לקרובים

אני לא רוצה את העייפות הזאת

וההיפר אקטיביות בין אחת לשנייה

אני לא רוצה את החיוּת הזאת

אין לי כוח לכל כך הרבה עוצמה.