תוכניות לסוף השבוע:

לישון.

הייתי היום בתל אביב ("סידורים"), אז כבר קפצתי למפגש פורום "גאווה צעירה" של תפוז, שהיה בעזריאלי.

היה די נחמד, אם כי עצם העובדה שהייתי נורא נורא עייף לא ממש הוסיפה לעניין...

היו שם כמה אנשים שהכרתי, והיה טוב לפגוש אותם.

מעזריאלי יצאתי בריצה לכיוון תחנת רכבת ארלוזרוב, כדי לקחת אוטובוס לירושלים.

איך שהגעתי לתחנה, ברח לו משם קו 480, ואני כל כך התבאסתי...

אלא שאז יצא מהחניה עוד אוטובוס 480, ולא סתם אוטובוס – אוטובוס קומותיים!!!

וואו, זה היה מגניב. ישבתי בספסל הראשון בקומה העליונה והתלהבתי מכל רגע.

במשך כל הנסיעה היו כמה נוסעים שהתווכחו אם האוטובוס הגבוה הזה יצליח להיכנס לחניון של התחנה המרכזית בירושלים. מצחיקים. (הוא הצליח, הוא הצליח...)

היה די משעשע. היו אנשים קרועים באוטובוס, וראיתי את הכל מגבוה.

הכי הזוי היה לראות ראשים מסתובבים ברחוב, אנשים בוהים באוטובוס, פיות נפערים. זה מצחיק כי זה בסך הכל אוטובוס עם שתי קומות. זה לא כזה דבר מיוחד.

מצד שני, גם אני התלהבתי מהאוטובוס הזה כמו ילד קטן.

אני שומר הכל.

יש לי מגירה שבה אני שומר הכל.

יש לי תמונות של שלושה מהם. יש לי מכתבים. יש לי את הצמיד שאחד מהם הכין לי. כרטיסים למקומות שבהם היינו ביחד. הכל.

אני אוגר כל דבר. לא זורק. חס וחלילה. אסור לזרוק זיכרונות.

ומדי פעם אני פותח את המגירה וטובע בהם. לא, אני לא שוקע בנוסטלגיה מעוותת של "כמה טוב היה אז", כי לא תמיד היה טוב.

לזיכרונות הרעים יש מקום ליד הזיכרונות הטובים.

אני חושב שהגיע הזמן לנקות את המגירה הזאת.

לא כי צריך לזרוק את הזיכרונות שלי מהם, אלא בגלל שהמגירה הזאת מייצגת דבר שאני מנסה להימנע ממנו.

עצם העובדה שאני זקוק לזיכרונות האלה כדי לזכור אותם. עצם העובדה שניתקתי עם כל החברים הישנים שלי קשר כמעט לגמרי.

יש שיאמרו שזה בריא. מין מנגנון הגנה כזה. כשזה נגמר אז זה נגמר. לגמרי. לא צריך להמשיך להתמודד עם הבנאדם, שלפעמים גם פגע.

אבל קשה לי. קשה לי עם המחשבה שכל מה שנשאר מאנשים שפעם היו הכי חשובים לי שוכב לו שם במגירה, מעורבב עם עוד זיכרונות אחרים, וכשרוצים אפשר לשלוף ולהיזכר, ובאותה מהירות גם לשכוח.

אני לא מתגעגע אליהם. וזאת האמת. אני אומר את זה בלב שלם – אני לא מתגעגע אליהם.

וזאת בדיוק הבעיה.

זה מה שגורם לי לחשוב שאולי זה לא ממש אמיתי אצלי. אולי הכל סתם. אולי זה הכל גחמות.

לפעמים מתחשק לי להגיד את האמת ולצרוח

לפעמים מתחשק לי לברוח

(כשאכתוב פה בלהט של פעם

רק אז אדע שהכל עבר

ושהכול נרגע

כשאכתוב פה ולא אתחרט

על מילה שכתבתי או על משפט

שלא היה אמור להיכתב אז אדע

שהכל נגמר

אבל כשאשמח ואצחק

ואגיד בלב שלם שהכל מאחוריי

תהיו שם כדי להזכיר לי

שזה אף פעם לא

ממש נגמר.)

עייף?

מדוכא?

סתם אין לך חשק?