יצאתי מהבית, כשמטרתי היא להגיע למרכז העיר, ל"קבוצת הצעירים" של הבית הפתוח, שבעיקרון מיועדת לבני 18-23, אבל יש כמה אנשים בגילי שהולכים אליה גם כן.

איכשהו, ועדיין לא לגמרי ברור לי איך, מצאתי את עצמי בגילה (תנסו להימנע מטובות של שכנים שנוסעים "ממש בכיוון"), ועמדתי וחיכיתי לקו 31 או 32 שיבוא וייקח אותי למרכז העיר.

אז חיכיתי. וחיכיתי. וכמו תמיד, כשיש לי הרבה לחכות, התקשרתי ליואב, ידידי היקר, שינעים לי את הזמן.

אז התקשרתי. והמספר שלו היה מנותק, משום מה. והקטע המצחיק הוא שחצי דקה אחר כך הוא התקשר אלי מהבית ואמר שהוא בדיוק חשב עלי. זה מצחיק כי הפלאפון שלו אבד אז הוא לא ראה שהתקשרתי. זה היה צירוף מקרים משעשע, שהוא בדיוק חשב להתקשר אלי חצי דקה אחרי שאני התקשרתי אליו. הממ. כן.

בכל מקרה, כעבור כמה דקות הגיע קו 31, והגעתי בעשרה לתשע למרכז העיר (המפגש התחיל בתשע).

נו, אתם בטח יודעים איך זה במרכז העיר של ירושלים במוצאי שבת...

מיליון אנשים, מכל הסוגים, דחוסים להם במדרחוב בן יהודה. פה ושם כמה בני נוער מופיעים. לדוגמא, חבורה מוזרה של יפנים ששרו וניגנו, או מישהו מוזר שרקד היפהופ.

תוסיפו לזה כמה ערסים, כמה מסוממים, המון דוסים, אולי איזה דוכן תירס חם...

בקיצור, פגשתי את הידידה (שאצלה גם הייתי אמור לישון באותו לילה אחרי המפגש) ועלינו לבית הפתוח.

אני חייב לציין שממש נהניתי... זאת הייתה חוויה אחרת לגמרי מאשר בימי ראשון. אווירה יותר בוגרת, יותר רצינית, יותר רגועה.

בהתחלה היה סבב שבו כל אחד סיפר מה עבר עליו השבוע, וגם אני דיברתי, וכמעט ולא הייתי לחוץ.

אה... זהו, בסך הכל. המפגש הסתיים באחת עשרה, ואני והידידה ירדנו ל"קופי שופ", שזה הבית קפה שאנחנו תמיד הולכים אליו.

היא הזמינה אותי לקערת מרק, שהיה מצוין. וישבנו ודיברנו והיה נהדר.

בשתים עשרה הלכנו לתפוס את האוטובוס האחרון לבית שלה. ובעוד אנחנו עומדים ברחוב יפו ומחכים, בצד השני של הרחוב הייתה קטטה מטורפת... איזה בחור חרדי בורח, ואחריו מיליון ערסים שצועקים "גנב! הוא כייס אותנו!" או משהו בסגנון.... באיזשהו שלב הם התאספו סביבו במעגל, והוא פרץ את המעגל באומץ, קפץ למונית, וברח לפני שהמשטרה הגיעה.

אה... נו, דברים כאלה קורים שם כל יום, אבל אני לא נחשף אליהם כל יום, אז זה היה קצת מפחיד...

הגיע האוטובוס. עולים. יורדים. נכנסים לבית שלה. עולים לחדר שלה. כבר אחת. רואים קצת טלוויזיה. בשתיים הולכים לישון.

קמתי בשבע וחצי ביום ראשון. התארגנתי והיא ליוותה אותי לפסיכולוגית (לא לפני שאמא שלה, המקסימה, הכינה לי אוכל).

בדיוק בשעה שבה קבענו, דפקתי אצל הפסיכולוגית על הדלת. הלחשושים שבקעו מבפנים נפסקו, והיא פתחה לי את הדלת ולחשה שבכלל קבענו ליום חמישי, ושהיא מצטערת. ושלום.

אני לא בטוח שבאמת קבענו ליום חמישי. נדמה לי שהיא אמרה שהיא תחזור אלי בעניין ואני כנראה הסקתי שאם היא לא חזרה אלי אז זה היום.

האמת היא שזה לא לגמרי משנה מי צדק ומי טעה. כן, זה היה קצת מעצבן ללכת לשם רק בשביל להבין שקבענו ליום אחר, אבל זה לא היה הדבר העיקרי שהפריע לי.

וכשירדתי במדרגות מהבית של הפסיכולוגית ועליתי על האוטובוס משם הרגשתי שבכלל כבר לא מתחשק לי לבוא ביום חמישי. ולא בגלל שנפגעתי ממנה ולא בגלל שהיא אכזבה אותי. כי גם אם היא אכזבה אותי או פגעה בי, זה לא עד כדי כך.

פשוט פתאום הרגשתי שאולי זה סתם. שאולי לבוא לשם פעם בשבוע ולשבת ולהסתכל על הפרצוף החביב הזה שלה ולדבר על מה שאני מרגיש ושהיא תשתוק ואני אמשיך לדבר והיא מדי פעם תחייך או תשתוק ואחרי חמישים דקות היא תגיד "אני חושבת שאנחנו צריכים לסיים" ושוב תשתוק ואני אשתוק והיא תגיד "שבוע הבא באותה שעה?" ואני אהנהן בהסכמה. כי שבוע הבא באותה שעה. ושלום ותודה ושבוע טוב.

אני צריך איזושהי סיבה להמשיך. אני לא רואה סיבה. ואני לא מוצא זמן. אין לי זמן.

אולי אני אתקשר ואדחה את הפגישה שלנו השבוע. לא אבטל, רק אדחה לעוד שבוע.

יש משהו במקצוע הזה שקצת מזכיר זנות, ויש לי חברים שאני יכול להיפתח בפניהם בלי לשלם להם לפי שעה. וזה לא שלפניה נפתחתי יותר ממה שנפתחתי לפני אנשים אחרים.

ואני יודע שזה לא אותו דבר. שהיא מקצועית. שזאת שעה שמיועדת לי ולמחשבות שלי. שעה שבה היא רק שם בשבילי. אבל אולי כשהגעתי לשם והיא הייתה בכלל עם מטופל אחר, אולי אז פתאום הרגשתי שזה הכל מזויף ומנוכר.

אני חושב שגם אם זה לא בולט אצלי, אני נורא עצור ולא משחרר את הרגשות שלי. לא מדבר עליהם.

באיזשהו מקום אבא שלי משמש כמודל שלילי בשבילי בעניין הזה. תמיד אמרתי לעצמי שאני כן ארשה לעצמי לדבר על מה שאני מרגיש, על מה שאני חושב. שאני כן ארשה לעצמי לבכות כשעצוב ולהתרגש כשמרגש, לא כמוהו.

אבל במקום מסוים אני עצור. לא נפתחתי עדיין לגמרי בפני אף אחד. אני חושב שאף פעם לא ממש שחררתי את הלשון ונתתי לעצמי "להתפרע".

לפעמים אני מחושב במקומות שבהם לא אמורים לחשוב בכלל, וזה הורס הכל. לגמרי. כי המון פעמים המילים שבוקעות מבפנים הרבה יותר חכמות מהמילים שחושבים עליהן ומעבדים אותן. מילים חמות הרבה יותר יפות ממילים עם טעם סינתטי.

(ושוב הסתייגות – בקטע הזה אני אולי יותר טוב מהמון גברים בכל הגילאים, אבל זה לא מספיק בשבילי.)

יש לי יותר מדי ביקורת עצמית בתקופה האחרונה, וזה גם משהו שאני צריך לעבוד עליו.

(מישהו שם לב לאירוניה שבמשפט האחרון?)

אתמול ישבתי לי בתחנה המרכזית בירושלים וחיכיתי לאיזה אוטובוס.

בשלב מסוים, כשהחיכייה התארכה, עברתי לישיבה מזרחית על ספסל המתכת של התחנה המרכזית, כי ככה הרבה יותר נוח.

כמה דקות לאחר מכן אישה גדולת מימדים נעמדה לידי, הביטה בי בבוז, ואמרה לי, "אתה יודע שיושבים על הספסלים האלה, נכון?"

אני, שיודע להיות נורא חכם וחד לשון רק לאחר מעשה, הורדתי את הרגליים מהספסל ואולי אפילו קצת השפלתי את הראש.

אבל זה בעצם כל כך משגע אותי בכל פעם שמעירים לי על זה. כי אני אישית ראיתי המון אנשים שהאחוריים שלהם יותר מטונפים מצידי הנעליים שלי, ואף אחד לא אומר להם לא לשבת על הספסלים.

והיום, יום שני, לא יצאתי מהבית.

זה נראה כאילו אני מצליח להחזיק מעמד, להחזיק את הראש מעל המים. אבל זה כל כך מתסכל, איך לפעמים תוך שנייה אני שוקע ושוקע ושוקע.

מסתגר בבית. לא עונה לטלפונים.

ולא עצוב. ולא מדוכא. רק מתרחק. כי אני כל כך צריך את זה לפעמים. במיוחד אחרי שבועיים של לימודים מאומצים. פשוט לשבת בבית ולעשות קצת כלום.

זה מכניס אותי לבעיות אמיתיות ורציניות.

המשנית שבהן היא הבעיה עם בית הספר. המורים שלי בכלל לא מרוצים מזה, בלשון המעטה, ואני מסתבך מאוד.

הבעיה העיקרית היא עם אנשים שאכפת לי מהם. הם יכולים להתקשר איזה מיליון פעמים ביום ואני בכלל לא אדע, כי הפלאפון יהיה על שקט, זרוק באיזו פינה.

כי אין לי כוח אליו. אליהם. אל העולם.

לפעמים אני פשוט מעדיף להתבודד. רק אני עם עצמי. בלי כל הטרדות האלה של הלימודים. בלי כל האנשים האלה שאכפת להם ממני.

אני לא חושב שאני סוציומט. פשוט גם טוב לי לבד, ולפעמים אחרי הרבה ביחד אני צריך קצת להתאזן.