הלילה רמי ורונן, זוג ההומואים מ"רצים לדירה 2", היו בבית הפתוח.

כמובן שאני לא פספסתי הזדמנות כזאת ונסעתי גם אני לבית הפתוח, כאשר התוכנית הייתה שלאחר מכן אני אלך לישון אצל ידידה.

לאמא רק אמרתי שאני נוסע לעיר לפגוש ידידה ואחר כך אישן אצלה, והיא חייכה ואמרה "זה יכול להיות סיפור כיסוי מצוין," ואז הוסיפה, "אנחנו צריכים לקבוע השבוע, לשבת על כוס קפה, לדבר על החיים."

ואני אמרתי, "בכיף," והוספתי, "אבל לדבר ולא להטיף," והיא כבר פחות חייכה אבל התאפקה.

אז נסעתי. והגעתי לבית הפתוח. אך לא כל כך בקלות... כשעליתי מכיכר ציון ראיתי במדרחוב חברים מבית הספר הקודם, ומיד מיהרתי במעלה המדרחוב, ירדתי את קינג ג'ורג', חזרתי לרחוב יפו, ומשם חזרתי למדרחוב... אני מקווה שהם לא ראו אותי, ושאם הם ראו אותי, שלא הבינו שהתחמקתי מהם.

בכל מקרה, היו די הרבה אנשים (יחסית למפגשים במוצאי שבת) בבית הפתוח, בערך 25 איש, וכולם חיכו לרמי ורונן שדפקו איחור אופנתי של איזה רבע שעה.

הם הגיעו, חייכנים אם כי פחות היפראקטיביים מאשר בטלוויזיה (מעניין למה...), ודיברו קצת, ואנשים קצת שאלו שאלות, אבל היו הרבה יותר מדי שתיקות מביכות.

היה שלב שבו רמי דיבר והסתכל עלי במשך כל הזמן הזה, ולמרות שהם בסך הכל אנשים רגילים ונחמדים, הם היו בטלוויזיה, וזה די הזוי שפתאום הם יושבים מולי ומדברים אלי...

בכל מקרה, באיזשהו שלב הרגליים התחילו לשדר אותות מצוקה (ישבתי ישיבה מזרחית על הרצפה), והעיניים התחילו להיעצם, והשתיקות נהיו תכופות יותר ויותר (נו, למה אף אחד לא שואל שאלות?!), ואז רמי ורונן הציעו "שנסכם?" ותוך כמה דקות הכל נגמר.

ואז ידידה שלי חיבקה את רמי ואז את רונן. ואמרתי לעצמי "גם אני רוצה!" והלכתי אליהם ואמרתי להם שגם אני רוצה להיות מעריצה נלהבת (רמי: "תהיי, תהיי"), והם חייכו, ואני חיבקתי את שניהם ביחד בלי אזהרה מוקדמת, מסכל ניסיון של רונן לתת לי נשיקה בלחי, שהגיעה בסופו של דבר לאזור האוזן, והייתה די רטובה (גררר).

הם די חמודים, אלה, וגם הם היו די מעניינים, אם כי לא היה מעניין בצורה מטורפת. הם בסך הכל שני אנשים נחמדים ומצחיקים. אין להם איזה מסר ייחודי.

ורציתי גם להגיד להם משהו. רציתי להגיד להם על השינוי שחל באחים שלי כשהם ראו אותם בטלוויזיה. שהאחים שלי, ההומופובים, כל כך התלהבו מהם ורצו שהם יזכו. רציתי אבל לא אמרתי להם. וזה לא שלא היו הזדמנויות. פשוט... לא יודע. לא ידעתי איך להתחיל לספר להם. איך להגיד להם תודה על העזרה הזאת, שנראית די קטנה אבל היא בעצם לא. כי הם כל כך תרמו להגברת הפתיחות והקבלה בציבור בכלל ואצלי בבית בפרט, ועל זה אני חייב להם את תודתי.

אז קצת התבאסתי מזה שלא הודיתי להם. ובגלל שהסתיים די מוקדם גם החלטתי לחזור הביתה ולא להישאר לישון אצל הידידה. וזה היה קצת מסריח מצידי כי אמרתי לה שאני אישן אצלה, ורצינו לשבת בבית קפה אבל הייתי חייב להספיק את האוטובוס.

ובאוטובוס הביתה היה ברדיו את השיר "גשם" של אלי לוזון, שיש לו את אחד הלחנים המדהימים ביותר שיש. והשיר הזה בדיוק הסתדר לי בראש, התיישב כמו חתיכת פאזל חסרה, והייתה לי נסיעה נעימה הביתה, מלאה במחשבות, וגם בהחלטה אחת חשובה. החלטה שהייתי צריך לקבל כבר לפני כמה שבועות.