(סוף סוף מצאתי איזו שניה וחצי כדי להעלות את העיצוב החדש.

תגידו לי מה דעתכם.)

השבוע שעבר היה די עמוס. הייתה לי בגרות במתמטיקה, פלוס שני מבחנים, פלוס עבודה שהייתי צריך לעשות. אני ממש מתחיל להיכנס לעניינים, ומאוד מקווה שהרצף המבורך הזה לא ייקטע, וששגרת הלימודים תימשך עד הרגע האחרון. לא כי אני נהנה ממנה, אלא כי היא חשובה.

ביום חמישי האחרון הייתה לי מין הפוגה מהרצף הזה, ונסעתי עם ידידה לתל אביב, כדי לחגוג לה יום הולדת 18. את היומולדת שהיא עשתה בבית שלה אני החמצתי, אז החלטתי לפצות אותה.

היה נורא כיף.

נפגשנו במרכז העיר (בירושלים), ומשם נסענו לתחנה המרכזית (בקו 8). מה שהיה מצחיק זה שאיזה הומו אחד בחן אותי באוטובוס, ואני והידידה התחלנו לצחקק, ואמרתי לה שאני מתערב איתה שהוא יהיה איתנו על האוטובוס לתל אביב...

ובאמת, הוא עלה כמה דקות אחרינו על קו 480 לתל אביב, ואנחנו צחקקנו אפילו יותר.

וגם כשירדנו ברכבת מרכז, הוא הלך אחרינו וגם הוא לקח את אותו האוטובוס לדיזינגוף סנטר, וגם ירד איתנו באותה תחנה.

צירוף מקרים משעשע.

בכל אופן, בסנטר הסתובבנו קצת, התגלשנו דרך תחת של פיל, הצצנו בחנות של פירסינגים (היא רצתה...), והעברנו את הזמן עד ההקרנה של עשר בלילה של הסרט "הר ברוקבק".

האולם הענקי ההוא היה מפוצץ ממש. מלא עד אפס מקום בבנות ובהומואים. וגם בכמה זוגות סטרייטים אובדים וחריגים (סתם, אני מגזים.)

זה סרט עצוב עצוב, אבל גם כל כך טוב. אני שמח שראיתי אותו, וממליץ לכל מי שלא ראה ללכת ולראות גם. אני עומד להציע גם לאמא שלי ללכת לראות אותו, ומאוד מקווה שהיא תרצה.

כשהסרט נגמר נפלטנו עם עוד עשרות אנשים לרחובות תל אביב ההומים. בספונטאניות ראויה לציון החלטנו שאנחנו הולכים לים, ואכן כך היה.

הלכנו לאורך הים ודיברנו וצחקנו והיה כיף. היעד הבא שלנו היה "אוויטה", שזה פאב (באר? מה ההבדל?) של הומואים. כי אם היא כבר בת 18, צריך לנצל את זה איפהשהו. חוץ מזה, אף פעם לא הייתי בבאר. או בפאב. ובטח שלא באחד של הומואים.

אחרי הליכה של כעשרים דקות הגענו לשם (בהדרכתם של זוג הומואים חמוד שפגשנו ברחוב :). עברנו את הבדיקה הביטחונית, וכבר היינו בפנים כשאוחצ'ה אחת התנפלה עלינו ושאלה בני כמה אנחנו. הידידה מייד שלפה תעודת זהות והראתה לו שהיא אכן בת 18. אבל האוחצ'ה הכריזה שבסופי שבוע הכניסה היא רק לבני 21 ומעלה, ואנחנו יצאנו החוצה מתגלגלים מצחוק, אבל גם קצת מאוכזבים.

ואז הלכנו לאכול מרק עגבניות בשדרות רוטשילד. וזה היה די משעשע, לשבת ברבע לשתיים לפנות בוקר ברחוב תל אביבי הומה ולאכול מרק עגבניות. עם קרוטונים.

משם עלינו על מונית שירות לתחנה המרכזית, שם פגשנו נהגי מוניות נואשים שחשבו שאולי נעדיף לנסוע איתם במונית "ספיישל" עד לירושלים במחיר של 250 שקלים, במקום לחכות חצי שעה שמונית השירות תתמלא ולשלם 25 שקלים.

כמובן שחיכינו.

הגענו לירושלים בשעת בוקר מוקדמת עייפים אך מרוצים. והמסקנה הנגזרת מאירועי הלילה ההוא היא אחת – צריך לעשות את זה לעיתים יותר תכופות.

הם בני שלושים, ועובדים בחברות עם שמות גדולים במרכז העיר.

אני פוגש אותם באוטובוסים, בתחנות, ברחוב. ואני מסתכל עליהם וחושב כמה החיים שלהם צפויים. כמה הבוקר למחרת כבר ידוע מראש. אפילו הכרס הקטנה שלהם כמו מבטיחה שהיא עוד תגדל.

אני מביט בהם ומרחם עליהם. על חייהם המשעממים והעייפים. על השיער המאפיר והתיקים השחורים.

היום הסתכלתי על אחד כזה באוטובוס. היו לו עיניים עייפות ויפות ושיער עם קצוות אפורים. וכשהסתכלתי עליו פתאום הבנתי שאני גם מסתכל על עצמי.

תמיד אמרתי לעצמי שאני לא אהיה כמוהם. כמו כל האנשים האלה סביבי. תמיד אמרתי לעצמי שאני שונה מהם. ולא, לא אמרתי את זה מתוך שמחה או מתוך גאווה. אמרתי את זה כי אני באמת חושב את זה.

אבל אולי בעצם אני לא כל כך שונה מהם. העתיד שלי צפוי בדיוק כמו שלהם.

אז נכון שמסלול החיים שלי לא יהיה, כנראה, תיכון-ישיבה-צבא-חתונה-עבודה-פנסיה-מוות, עם תואר או שניים בדרך,

אבל הוא כן יהיה תיכון-צבא-אוניברסיטה-עבודה-פנסיה-מוות. אולי עם כמה אהבות בודדות באמצע, ועם המון חברים שהיו והלכו. חברים שמחקתי.

ומי אמר שזה יותר טוב, בעצם. פיתחתי אשליה שאני בדרך "לצאת מהבועה", כשלמעשה אני בדרך להיכנס לבועה חדשה, לאו דווקא יותר טובה.

שליטה מלאה על החיים שלי לעולם לא תהיה לי. חופש מוחלט אף פעם לא יהיה.

עכשיו זאת התקופה של החופש. עכשיו זאת התקופה של השחרור. בלי ביטוח לאומי ושטויות של מבוגרים על הראש. עכשיו זה רק אני והמצפון שלי והרצונות שלי והתאוות שלי. מחר זה כבר לא יהיה.

ומצד אחד קצת עצוב לי שאני מבזבז את התקופה הזאת בבית ספר דתי, בולע וסובל, אבל אני גם יודע שאין ברירה. אז אני פשוט מפנטז על "יום אחד..." ו"כשאהיה גדול...", כשבעצם אני יודע שהפנטזיות האלה לא שוות כלום מול שגרת היום התובענית.

מה שאני רוצה להבטיח לעצמי, זה שגם כשאני אכנס למסלול המטורף הזה של החיים, שגם כשאהיה חלק מהתסריט האוניברסאלי הזה שנכתב מראש, גם אז אוכל לקחת לעצמי לפעמים הפוגות והפסקות. ולא בשביל "ליהנות מהרגע", כי רגעים מהנים יהיו לי בלי סוף, אלא בשביל לנצל את הזמן בצורה הטובה ביותר בשבילי.

בתיכונים הדתיים ובישיבות התיכוניות מתחילה עכשיו תקופת הלחץ. ואני לא מדבר על לחץ לימודי, אלא על לחץ אחר לגמרי. דומה ללחץ שמצטבר כשמיליון אנשים מנסים לעבור דרך מסדרון צר. גם אם בתוך המון האנשים האלה יש מישהו שלא רוצה לעבור במסדרון החשוך הזה, מיליון האנשים יסחבו אותו יחד איתם, והסיכוי שלו להימלט מהם הוא אפסי.

ככה אני מרגיש. עדר האנשים מנסה לגרור אותי יחד איתו לישיבת הסדר (שירות צבאי מקוצר + לימוד תורה בישיבה), או לישיבת שילוב (שירות צבאי מלא + לימוד תורה בישיבה), או למכינה קדם צבאית (לימוד תורה והכנות רוחניות לפני הצבא).

ואני לא רוצה. אני לא עיוור. ולא מפגר. ואני פשוט לא רוצה.

והכי מרגיזה אותי השאלה "דחית כבר גיוס?"

זאת שאלה מרתיחה ממש. כי אלה החיים שלי. החיים שאני מחכה להם כבר המון המון זמן. ואני לא ארשה, פשוט לא אתן, שיגררו אותי למקומות שבהם אסבול. כי אני צריך להתחיל לחיות. כי אז אני צריך להתחיל לחיות.

"תדחה, מה אכפת לך?"

אכפת לי. כי זאת עוד שנה של בזבוז זמן. כי אני לא רוצה. כי אני מת כבר להתגייס.

ובעיקר כי אמרתם לי. כי, במידה מסוימת, הכרחתם אותי. תגידו שאני ילדותי, שאני עושה דווקא, שאני לא מוכן "לפתוח קצת את הראש", אבל בעצם אתם המקובעים פה. אתם אלה שלא מסוגלים לקלוט שאולי ישיבה ומכינה הם לא פתרונות בשבילי. שלדחות גיוס זה כן רע. שללכת עם העדר זה גרוע. זה איום. זה ילדותי.

זה גיל שבו אנשים צריכים לחשוב עם עצמם באמת לאן הם הולכים מכאן. איזה מסלול הם בוחרים. וגם אתם אומרים לי את זה, בבית ספר, בבית, בשכונה. אבל אתם לא מתכוונים לזה באמת. מבחינתכם יש רק דרך אחת נכונה, מסדרון אחד צר.

וחשוך שם. ואני לשם לא מתקרב.

ולכן, כששואלים אותי מה אני עושה בשנה הבאה, אני מחייך ואומר "מתגייס לצבא."

ואם יורשה לי לטפוח לעצמי על השכם - זה מעשה די אמיץ. רוב רובם של אלה שרוצים להתגייס מיד, עונים ב"לא יודע" או "עדיין לא החלטתי", כי הם מפחדים להתמודד עם התגובות של האנשים הקרובים אליהם.

ובעניין הזה אני כל כך התקדמתי. כי אני הולך לצבא בשנה הבאה. ומעניין לי את התחת מה אתם חושבים על זה.

וזה לא שאין אף סיבה לפחד מהתגובות. תמיד יהיה את הפוץ שיתחיל לנסות לשכנע אותך למה זה חשוב. תמיד יהיה המתנשא שינחר בבוז. ולצאת בהכרזות כאלה בבית ספר דתי זה התאבדות ממש. ניסיונות השכנוע כמעט אלימים.

אבל לי לא אכפת. ויש לי גם המון חברים שמקבלים אותי בהבנה.

ואולי, בעצם, זה הטעם. זה המימד הנוסף, החשוב כל כך, של התסריט הידוע מראש – חברים.