אוף.

אני לא יודע למה אני עושה את זה, אבל אני חושב על העתיד.

על הימים שאחרי גיל 18.

ואני נתקף בפחד.

אני מפחד.

לא מפחד להיות מי שאני, מפחד להיות אחד שחי מזיון לזיון, שכל מה שאכפת לו זה מראה חיצוני.

ואתם יודעים מה?

יש הרבה הומואים כאלה.

שברגע שהם עוברים את גיל 40-50 הם הולכים לחפש זיונים תמורת תשלום בגן העצמאות או בגן החשמל,

כי אף אחד בגילם לא רוצה אותם והם לא רוצים אף אחד בגילם.

מקומטים, נרקבים,בריחות שתן, בעיות עיכול, ריח מהפה, שיער מלבין.

כן, ככה זה.

והם נזכרים בימים בהם הם היו בני שמונה עשרה, ועשו את זה פעמיים ביום,

וכל שבוע החליפו חבר כי "נמאס להם".

והם נזכרים בסטוצים של גיל 25,

הם נזכרים איזה כיף הם עשו, כמה הם השתעשעו.

וכשהם מגיעים לגיל הבלות הם לא מפסיקים לחפש.

הם מתמכרים.

ואפילו לא מוכנים להוריד את הסטנדרטים שלהם.

מה זה "נמאס להם" מהחבר?

למה אין ערך לאהבה?

כשהייתי בבית הפתוח שמעתי שני הומואים בגילאי ה-30 מדברים.

אחד אמר שהוא מתכנן להיפרד מהחבר שלו, אחרי תקופה של כ-3 שנים.

"למה?" שאל אותו השני, "למה להיפרד?"

"כי נמאס לי ממנו," הוא ענה לו, "ואני כל הזמן בוגד בו. אני צריך מישהו חדש."

ואני מדמיין לי את הבנאדם הזה עוד 20 שנה,

בודד ואומלל, בדירת חדר אי שם בדרום ת"א,

מדי פעם מביא "מישהו חדש", או "בשר חדש" הביתה ומשלם לו, שיהיה לו כסף לאוטובוס, או לחזור הביתה, או לקנות סמים.

ואני לא מבין.

אני פשוט לא מבין.

למה אין זוגות הומואים זקנים?

למה אין זוגות הומואים זקנים, ויש זוגות לסביות זקנות?

כי בנים הם שטוחים.

אבל לא כולם, לפחות כך אני מאמין, כי זו התקווה שלי לעתיד,

עתיד שבו אני לא חי מזיון לזיון,

עם מישהו שאני אוהב, שאני אוכל להישבע לו אמונים, לנצח.

אני רוצה שיהיה שם מישהו לידי כשאני מחליף לשיניים תותבות,

אני רוצה שיהיה שם מישהו שיחזיק לי את היד כשהשיער שלי ילבין.

אני רוצה שיהיה שם מישהו שאני אוכל לטייל איתו גם כשיהיו לי בעיות במערכת העיכול.

אני רוצה מיטה זוגית עד יום מותי, עם מישהו שאני אוהב, שוכב לידי.