לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 


היומן של הנסיך הקטן, שהוא לא בדיוק נסיך, ולא בדיוק קטן, קצת חטטן, כועס כל הזמן, ועדיין מחפש את השושנה שלו, רק שלו.
כינוי: 

בן: 37



תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

3/2006

קצת כבד, אבל אמיתי.


אני מבולבל.

נדמה לי שלא הייתי כל כך מבולבל כבר הרבה זמן. הייתי מעז ואומר שלמעלה משנתיים.

התקופה האחרונה כל כך מוזרה. כל כך הפוכה. לחץ מעורבב עם כאב מעורבב עם אהבה מעורבבת עם שנאה מעורבבת עם געגוע מעורבב עם תסכול.

ומעל הכל – הפחד שאולי איבדתי את הדרך. שאולי לקחתי את השביל הלא נכון. אולי הוא מוביל לאבדון.

 

הייתי מדמה את זה לעבודה שעשויה מחימר.

בהתחלה מעצבים עם החומר הרך את הצורה הרצויה, מוסיפים פרטים קטנים, חורטים, ואחר כך מכניסים לתנור, וממנו יוצאת עבודה מוכנה וקשה (וכל מה שנשאר זה לצבוע...).

נדמה לי שעכשיו אני בשלב התנור. זה שלב הכרחי, כי אי אפשר להישאר רך לנצח, אבל חם לי. כל כך חם לי. ולמרות שאני יודע שהשלב הזה הכרחי, אני רוצה לצאת מהתנור הזה. אני רוצה לפרוץ את החומות. לרוץ ולרוץ ולרוץ. בלי להסתכל לאחור.

 

זה מצחיק איך דברים מתנפצים לך בפרצוף ולפעמים לוקח לך כל כך הרבה זמן להבין. וזה כל כך עצוב שזה מצחיק, איך מישהו יכול ברגע אחד להפוך לזר, ולהיות רחוק גם מבפנים.

 

לאן אני הולך מפה? איזה שביל אני בוחר?

האצבעות שלי בוגדות בי. הן רוצות לסגור את החלון. להפסיק לכתוב. לא לתת לאור להיכנס ככה ולסנוור. אבל לא. החלון נשאר פתוח ואני כותב.

כי לאן אני אלך מפה?

 

 

יש לי ווידוי. למען האמת, זה קצת מגוחך לעשות מכל העניין הזה "ווידוי", כאילו חטאתי למישהו. אבל אני מרגיש קצת אשם על התחושות האלה –

אני לא רוצה להיות הומו.

 

לא חזרתי אחורה, וזה מה שהכי מתסכל. כי השנאה העצמית אז נבעה מפחד ומהומופוביה. והיום אני בכלל לא שונא את עצמי. אני מודע לעצמי ומכיר בתכונות שלי, אבל זה לא הופך אותי להיות מרוצה מהן.

 

הרצון הזה צריך להתבטא. הוא חייב להתבטא. ואני מאמין שיש לו מקום, מהסיבה הפשוטה שזה מה שאני מרגיש. הייתי שמח אם הייתה לי עכשיו חברה והייתי נמשך אליה. זה היה עושה לי טוב. זה היה משמח אותי יום אחד להקים עם מישהי משפחה.

ולפני שאתם קופצים – אני יודע שגם עם גבר אפשר להקים משפחה, אני יודע. אבל זה לא אותו דבר.

 

הקטע הוא שאני אפילו לא חושב שאני נמשך רגשית לבנות, לפחות לא בקטע הזוגי, ובכל זאת אני לא מרוצה מזה. פשוט ככה.

 

המילים קצת קשות. לא רק המשמעות שלהן אלא גם לכתוב אותן. האצבעות שלי פתאום נהיו קרות, והן כבר לא מדלגות בקלילות על המקלדת. קשה לי לכתוב. קשה לי.

כל התקופה הזאת, המבולבלת הזאת שנחתה עלי פתאום. הכל נהיה כל כך קשה. הכל נהיה כל כך זר. ההתנהגות שלי השתנתה לגמרי. גם הכתיבה. גם המבט שלי. אני לא אני. אני שונה. אני נשרף. אני רוצה החוצה.

 

אני לא אוהב את הקהילה ההומו-לסבית. אין לי שום דבר נגד פרטים של הקהילה שאני מכיר באופן אישי (ואת חלקם אני אפילו אוהב ומעריך), הבעיה שלי היא עם הקהילה עצמה.

הכל מלא בזיוף. בצביעות. ובעצם, בעצם הקהילה חוטאת בדיוק במה שחטאו כלפיה – בשנאה.

שנאת דתיים. שנאת טרנסג'נדרים. שנאת מתנחלים. שנאת ערבים. חלקם (המגוחכים ביותר) גם חוטאים בשנאת סטרייטים, ואפילו חושבים שהם "מחזירים" למישהו.

אבל מה שהכי נורא זה הדרך שבה הקהילה ההומו-לסבית מוקיעה מתוכה אנשים שלא מרוצים מהמשיכה המינית שלהם. עזבו לא מרוצים – שלא מרגישים איתה לגמרי בנוח.

 

ואני לא אומר סתם. זה על סמך כל כך הרבה דברים שקראתי או שמעתי. אני אשכרה שמעתי פעם מישהו אומר שזאת חוצפה שאיזה זמר מפורסם (שלא אחשוף פה את שמו) לא יוצא מהארון. אתם מבינים? זאת חוצפה שהוא לא יוצא עם איזו כתבת צבע מחורבנת בעיתון של שבת. כאילו הוא חייב משהו למישהו.

כל כך הרבה הומואים ולסביות נלחמו כדי שאף אחד לא ידחוף ת'אף שלו למיטה שלהם, ועכשיו הם חוטאים בדיוק באותו הדבר.

 

הרבה הומואים אומרים שגם אם יבטיחו להם תרופת פלא, בלי סיכונים ובלי תופעות לוואי ועם 100% הצלחה, הם לא ירצו להפוך לסטרייטים, כי טוב להם להיות הומואים.

אני לא מאמין להם. פשוט ככה. אני לא חושב שיש מישהו שהיה בוחר באופן מודע בחיים של הומו. וזה לא שאין יתרונות, וזה לא שלא למדתי המון דברים על עצמי בעזרת ההומוסקסואליות שלי, ובכל זאת הייתי מוותר על זה בלי לחשוב פעמיים אם רק הייתי יכול.

אם רק הייתי יכול לזרוק מעלי את המשא הכבד הזה, שכל כך מגביל אותי וכל כך מכביד עלי, הייתי מעיף אותו בלי לחשוב פעמיים.

וכל אלה שאומרים שלא, סתם משקרים לעצמם.

 

 

אני לא מאמין שיש דרך שבה אפשר לשנות נטייה מינית של אדם. שמעתי המון סיפורים על אנשים שניסו וסבלו ויצאו מצולקים. לכן אני בכלל לא חושב בכיוון.

למעשה, אין שום השלכות מעשיות מובהקות להצהרה שלי – אני לא רוצה להיות הומו. אני לא מתכוון להפסיק לחיות ואני לא מתכוון לנסות להילחם במלחמה שאבודה מראש ואני לא מתכוון להתנזר במשך כל ימי חיי או להרגיש רע על כל מגע מיני/זוגי עם בן. כי פשוט אין טעם.

ההצהרה הזאת נועדה לעזור לי להיות יותר שלם עם עצמי, ולא לעבוד על עצמי בעיניים. זאת המטרה העיקרית שלי, מהיום והלאה – להיות קשוב לעצמי. גם אם זה מתנגש עם המטרה הקודמת, שהייתה לאהוב את עצמי בכל מחיר.

 

להיות אמיתי זה הרבה יותר חשוב מאהבה נרקיסיסטית וסתמית (מה גם שאני לא ממש עמדתי במטרה הזאת).

 

 

בכל מקרה, ובלי קשר (למרות שהכל קשור), החלטתי על פסק זמן מזוגיות.

אני מצהיר בזאת, שבחודשיים הקרובים, החל מהיום, לא אתחיל קשר זוגי.

למה? כי אני מרגיש שניסיתי וניסיתי וכלום לא הולך. ונמאס לי לנסות.

יש לי בעיה. אני צריך לעבוד על עצמי. אני צריך לטפל בעצמי, לדאוג לעצמי, לעבור את התקופה הנוראית הזאת והלחוצה הזאת בלי פגע. ואולי אז אוכל לפנות קצת זמן ולנסות להכניס עוד מישהו לחיים שלי.

(על מי אתה עובד, בעצם. אתה מתגייס תוך שלושה חודשים החל מיום סיום הלימודים...)

 

 

לא כתבתי הכל. לא כתבתי שליש אפילו. והאצבעות עדיין קרות, עדיין לא הפשירו, עדיין נוקשות.

 

אני מגיש לכם את הפוסט הנוקשה והמכוער הזה בלב חצוי. כי הכל אצלי חצוי עכשיו. שום דבר לא ברור, לא לכאן ולא לכאן. גם לא הדברים שכתבתי.

 

 

אני קצת מפחד שאני לא אחזור לעצמי.

אני מאוד מקווה שכן.

 

 

מקווה שאתם אוהבים אותי גם ככה,

אני אוהב אתכם.

(ואותך, גאיה, במיוחד.)

נכתב על ידי , 3/3/2006 16:39   בקטגוריות ביקורת  
70 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



141,882
הבלוג משוייך לקטגוריות: מגיל 14 עד 18 , מתוסבכים , גאווה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להנסיך הקטן אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הנסיך הקטן ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)