היי.

המבחן בהיסטוריה, למי שמתעניין, הלך בסדר.

קיבלתי תעודה, והיא די בסדר...

במקצועות קודש פחות.

ממוצע 78. :P

אתמול קיבלתי מכתב ממשרד הפנים.

אני פותח, פתאום אני רואה "מזל טוב בהגיעך לגיל 16!"

ואני כזה, מה לעזאזל?! איזה גיל 16 בראש שלכם? בקושי בן 15 וחצי!

הקיצר, היה רשום שם שאני יכול להוציא תעודת זהות.

מסתבר ששלחו את זה לכל ילידי 88.

איך התלהבתי כשקיבלתי את זה.

אני כבר גדול! 

היום, בזמן "תפילת שמונה עשרה" של מנחה (אחה"צ), כשכולם עמדו עם רגליים צמודות והתנדנדו והתפללו ואולי גם עשו פרצופים של בנאדם עם עצירות, או סתם בהו בחלל,

אני עמדתי גם עם רגליים צמודות, בשקט, בהיתי בקיר שמולי וחשבתי.

המחשבות האלה חוזרות אצלי כל תפילה;

למי לעזאזל אני עושה את ההצגה הזאת?

פשוט נמאס לי. נמאס לי נמאס לי נמאס לי נמאס לי.

זה כל-כך מעצבן.

אני... בנאדם חופשי, הם לא יכולים להכריח אותי.

זה לא פייר, בכל מקום מכריחים אותי לעשות דברים שאני מרגיש איתם רע.

צבוע.

נמאס לי להיות כלוא.

אסור לי להיות מי שאני.

כל היום אני עושה כל מאמץ להסתיר, לא לבהות,

כל היום אני עושה מאמץ לא להתפרץ בקללות ואולי גם מכות על כל ההומופובים המפגרים האלה.

אני מסתכל על המורה שלי בשיעור,

ופשוט מתעב אותו.

מהנעל השחורה המלוקקת שלו דרך המכנסי "אלגנט" עלק, דרך החולצה המכופתרת עם הפסים שנמתחת על הכרס שהגפילטע פיש והצ'ולנט עשו לו, והעניבה המכוערת שאשתו קנתה לו ליום הנישואין, עד לראש שלו, עם הכיפה במרכזו, כיפה סרוגה, "ליברלי ופתוח", והפה, הפה המגעיל הזה שרוצח אותי כל יום.

הפה המגעיל הזה.

בא לי שכולם יצטערו על מה שהם עושים לי.

שאלוהים יעניש אותם, את האנשים האלה שכולאים אותי בתוך הארון המטונף הזה ונועלים בעשרות מנעולים.

אני שונא אותם.

אני שונא לשנוא.

למה הם מכריחים אותי?

בא לי לברוח.

כולם אומרים שאני לא יכול.

"עוד שנתיים," איתי שלי אמר לי היום, "עוד שנתיים ואתה חופשי לעשות מה שבא לך."

למה אני צריך לחכות?

בשביל לרצות אותם?

כי זה הכי נוח, להדחיק למשך שנתיים, לשים את עצמי בצד ולהיות מישהו אחר?

אבל אני יודע טוב מאוד שאני לא אסתדר שם בחוץ.

חשבתי אולי לספר להורים, ואולי הם כבר יעיפו אותי מהבית.

ואז אני אלך לבית דרור, שזה מקום להומואים ולסביות וטרנסקסואלים שהעיפו אותם מהבית.

אני רוצה להיות שם.

אני אוהב את אמא, אני אוהב את אבא (למרות שאני ממש לא מסתדר איתו), אני אוהב את המשפחה שלי, אני אוהב (במידה זו או אחרת) את החברים שלי, והשכנים, והאנשים הקרובים, אבל אני לא רוצה להיות פה. יש דברים שאני פשוט לא צריך לסבול. אני אצא מטורף. חולה נפש.

אני רוצה להיות אני.

אני רוצה להיות אני.

אני רוצה ולא יכול.

גנבים.

גנבו לי את החיים.