ילד תמים יושב בתחנה ומחכה לאוטובוס שייקח אותו הביתה. השעה כבר די מאוחרת, והרוח הקרירה מרעידה את העלים, וגם אותו. הרחוב שומם כמעט לגמרי. מדי פעם עובר מישהו עם אוזניות, הולך מהר ולא מביט לצדדים, הכרס שלו נרעדת עם כל צעד.

הילד התמים הזה די רעב, והוא מחטט בתיקו ומכרסם שוקולד שהוא מצא שם. שוקולד שידידה שלו הביאה לו מחו"ל. שוקולד טוב, אבל לא משביע.

מקצה הרחוב נשמעים דיבורים. לא עובר זמן ובתחנת האוטובוס עומדים יחד עם הילד עוד שני גברים, אחד עם כובע ואחד מקריח. הם מדברים אחד עם השני, צוחקים, מחייכים, רועדים ומשפשפים את כפות ידיהם (באמת היה קר), ולא ממש שמים לב לילד התמים ההוא.

"מתי האוטובוס אמור לעבור?" שואל ההוא עם הכובע. הילד אומר שהוא לא יודע, הוא לא גר פה. "אז למה אתה פה?" שואל ההוא המקריח. הילד אומר, "הייתי אצל חבר." ואיפה אתה גר? והילד עונה.

ההוא עם הכובע אומר לילד שבפעם הבאה כדאי לו לקחת קו אחר, מתחנה אחרת. "הקו הזה כבר לא עובר בשעות האלה, אבל לא נורא, בפעם הבאה." ההוא המקריח אומר לזה עם הכובע, "למה שהוא יהיה פה עוד פעם?" וההוא עם הכובע עונה, "מה, כשהוא יבוא לבקר אותי!" והילד, משועשע, אומר, "בטח, בטח."

"וגם אותי תבוא לבקר?" מחייך ההוא המקריח, עובר ליד הילד ותופס לו בעדינות ובחיבה את העורף. והילד לא חושד. זה מקובל בעדות מסוימות. אנשים חמים.

"אתה צרפתי?" ההוא המקריח פונה אל הילד. הילד עונה שלא, ושואל, "אני נשמע צרפתי?" והוא עונה לו, "לא נשמע, נראה," ומחייך. והילד תוהה אם זאת מחמאה. "אתה חצי מזרחי!" מנסה ההוא עם הכובע. והילד מחייך ואומר, "חצי פולני."

והם ממשיכים לדבר. סתם. שיחת חולין רגילה בין אנשים זרים שנקלעו ביד המזל לאותו המקום באותה השעה, והם מחפשים דרכים להעביר את הזמן.

ההוא עם הכובע מתחיל לדבר על פוליטיקה. ועל אריק שרון. ויצחק רבין. ומגיע להם. הכל משמיים (הוא כנראה מסורתי, כיפה אין לו). הילד מוחה (לו דווקא יש כיפה), ומבטי התמיהה של ההוא עם הכובע שואלים אותו, "מה? אתה לא מאמין בהשגחה עליונה?"

הילד מדבר איתם עוד קצת. הם שואלים אותו לשמו, והילד עונה. כי למה לא. והם גם מציגים את עצמם. הם די נחמדים, הילד חושב לעצמו, והאוטובוס לא מגיע. ולחשוב איזה שעמום היה יכול להיות, להיתקע פה לבד.

האיש עם האוזניות עובר שוב, פרצופו אדום ומיוזע, ליד תחנת האוטובוס. "עד אילת הוא צריך ללכת כדי להוריד את כל השומן הזה," ההוא עם הכובע צוחק, שוכח את הכרס המפוארת שלו עצמו.

ואז הוא פונה להסתכל על הילד, שמחייך לעצמו. "איזה עיניים יפות יש לך!" הוא אומר. ופונה לזה המקריח, "תראה איזה עיניים יפות יש לו! לא רואים הרבה כאלה!"

ההוא המקריח מתקרב אל הילד, בוחן אותו מקרוב. ואז תופס אותו בסנטר ומושך את הפרצוף שלו מעלה. הילד קצת נבהל, אבל מרגיע את עצמו. זה כלום. לפתע ההוא משחרר, והילד חוזר להביט ברצפה. המקריח מתיישב ליד הילד, ואומר לזה עם הכובע, "בוא תשב, אני כבר עייף לגמרי."

ההוא עם הכובע מתעלם ממנו וממשיך לעמוד, לדבר, ולהסתכל על הילד. גם ההוא המקריח מסתכל על הילד. והילד? הילד תמים לגמרי.

מגיע האוטובוס. "ביי מותק," אומר ההוא המקריח להוא עם הכובע, ונשיקה על לחי שמאל ונשיקה על לחי ימין. והילד מסתכל ואין לו מושג. הוא יודע שבעדות מסוימות זה מקובל.

ההוא המקריח עולה על האוטובוס. הילד עולה אחריו. "בוא תשב לידי," ההוא המקריח אומר לילד, והילד בא אחריו לספסל האחורי, מחייך. במילא כל הספסלים באוטובוס הזה תפוסים.

ההוא המקריח מתיישב, והילד מתיישב לידו.

המקריח מתחיל להתעסק עם המכנסיים שלו. עם החבילה שלו. נוגע. מסדר. הילד תמים, מסתכל הצידה.

"בן כמה אתה?" שואל המקריח. הילד עונה, "בן שבע עשרה וחצי."

"אהה, אז אני לא יכול להתחיל איתך," עונה המקריח ומחייך. והילד, תמים ומטומטם עד כאב, חושב לעצמו, הוא בטח צוחק, אין מצב שהוא מדבר ברצינות.

"או שאני כן יכול להתחיל איתך?" כך המקריח. הילד עכשיו כבר צוחק. כמו אידיוט הוא צוחק. המקריח אומר לו, "אל תצחק!" והילד שואל, "ובן כמה אתה?"

"תנחש," המקריח אומר. הילד מסתכל. חושב שלושים וחמש ואומר, "עשרים ושבע."

עכשיו תור המקריח לחייך. הילד שואל, "נו?" ההוא המקריח אומר, "כן, כן, עשרים ושבע, יפה," והילד יודע שהוא משקר.

הם משתתקים. הילד מביט שמאלה, אל חלל האוטובוס. המקריח מביט ימינה, אל החוץ. ולפתע שואל, "נו, אז מה אתה אומר?"

הילד לא יודע מה להגיד. רק עכשיו הוא מתחיל להבין שכנראה שההוא מתכוון ברצינות. הילד מתחיל לפחד. הנגיעות האלה קודם. המבטים האלה קודם. פתאום הם נראים אחרת. הילד מנסה להסתיר את העיניים היפות שלו ממבטו של האיש שיושב לידו, ואומר, "לא נראה לי."

המקריח מחייך. "אז מה, שנסדר לך איזו בחורה יפה?" הילד קופץ על ההזדמנות ואומר, "כן, זה נשמע יותר מתאים לי." וההוא המקריח יודע שהילד משקר. הוא ראה לו בעיניים.

ובמשך כל הנסיעה הוא מנסה לשכנע את הילד. מספר טלפון? לא. אתה בטוח? כן. אתה לא יודע מה אתה? לא. אתה לא רוצה לנסות ולדעת? לא. אני לא נראה לך? לא. וההוא עם הכובע נראה לך? לא. אתה בטוח? כן. אני מבוגר מדי? כן. לא. זה לא אתה. זה אני. לא חבל? לא. צריך לרדת, אתה קם? לא. זאת לא התחנה שלך? זאת כן.

הילד קם. האיש יורד גם. זאת גם התחנה שלו. הילד הולך לכיוון מעבר החצייה, היד שלו מוכנה על הפלאפון, והאיש הולך כמה מטרים לידו. הרחוב ההומה קצת מרגיע את הילד, אבל לא מספיק. הילד חוצה באור אדום, והולך במהירות במורד הרחוב.

במשך שעה אחר כך המשכתי לרעוד. מפחד. מהמצב המסוכן הזה שנקלעתי אליו.

כדי להשקיט את הרעב והרעידות קניתי לי פלאפל. המוכר היה נחמד, בלונדיני עם עגיל בגבה. וגם כשהטחינה נזלה לי על כל היד, המשכתי להסתכל מאחורי הכתף, מצפה לראות אותו בכל רגע מתקרב, מלטף לי את העורף או תופס את הסנטר.