שיר והבת ענת נכנסות לחדר האמבטיה. ענת נועלת את הדלת, ושיר פותחת את ברז המים החמים ומתיישבת על האסלה הסגורה. "תתפשטי מהר," אמרה ענת, "לפני שהם יגיעו." "נמאס לי כבר מהמשחקים האלה," אמרה שיר, בזמן שהורידה את מכנסי הג'ינס שלה, "אנחנו כבר ילדות גדולות." "אני יודעת, אני יודעת.." ענת אמרה, בעוד ידה מגששת בגבה לפתוח את החזייה, "אני פשוט לא מוכנה..." שיר עמדה בתחתוניה בלבד והביטה בענת, נלחמת עם עצמה בין הדחף לקפוץ לזרועותיה לבין ההכרח להכניס לה סטירת לחי ולהחזיר אותה למציאות. "את בת עשרים ושתיים, לעזאזל," שיר הורידה את תחתוניה הלבנות עם הלבבות האדומים שענת כל כך אוהבת, ועמדה שם ורודה וערומה כביום היוולדה, "הגיע הזמן לספר להם, מגיע להם לדעת." "בסדר, צודקת," אמרה ענת, שכבר חיכתה לשיר בתוך האמבטייה, כל כולה קורא אליה, "לא עכשיו. בואי הנה, חיילת." "כן המפקדת," צחקה שיר, וקפצה לתוך האמבטייה, בה חיכתה ענת עם הטוש ביד, וסגרה אחריה את הווילון.

לא עברו שתי דקות של התזות ומשחקים, וטרטור מנוע קטע את שיר והבת ענת, שהיו עסוקות אך קשובות. הן קפצו מתוך האמבטייה, והתנגבו ביחד במגבת ורודה וארוכה. שיר מיהרה לערימת הבגדים שלה, והחלה להכניס את רגלה אל התחתונים. "אין זמן לתחתונים!" האיצה בה ענת, "הם עוד שניה מגיעים!" שיר זרקה את התחתונים עם הלבבות האדומים על הרצפה, והחלה ללבוש את מכנסיה. "מהר כבר!" ענת צעקה בלחש, בעודה מכניסה את ראשה אל תוך החולצה, "הם כבר היו אמורים להיכנס..." שיר סיימה להתלבש. "אז למה הם לא נכנסים?" "אזעקת שוא, כנראה," נאנחה ענת, שיערה נוטף על חולצתה שנדבקה לה לגב, "ואנחנו כבר לבושות... אין לי חשק להירטב שוב." "אפשר להמשיך במקום אחר," חייכה שיר, תופסת בידה של ענת ומושכת אותה לכיוון דלת האמבטיה, "בואי..." שיר והבת ענת יצאו מחדר האמבטיה מצחקקות, משאירות מאחוריהן תחתונים לבנים עם לבבות אדומים.

-

הבן גיל נכנס לחדר האמבטייה. הוא סוגר אחריו את הדלת, אבל לא לגמרי, כי אימא לא מרשה לסגור עד הסוף.

גיל חזר מגן חובה, בגן הוא שיחק בארגז החול. הוא מתיישב על האסלה הסגורה ומוריד את נעלו הימנית, ממנה נשפך חצי מארגז החול של "גן חווה", ולאחר מכן מוריד את נעלו השמאלית, ממנה נשפך החצי השני. לפתע, גיל רואה משהו לבן עם לבבות אדומים מונח על הרצפה ליד האסלה. גיל נעמד על רגליו, ומתכופף ומרים את התחתונים. "תחתונים של בנות," אומר לעצמו גיל, פרצופו מתעוות לשמע המילה האחרונה שיצאה מפיו, "זה בטח של אמא, או של ענת." גיל עומד לזרוק את התחתונים על הרצפה, בדיוק היכן שמצא אותם, כשנזכר מה חווה לימדה אותם בגן על גמילות חסדים ומצוות. "חווה אמרה שצריך לשמח את אמא," חשב גיל, "אני אוריד לאמא את התחתונים לכביסה, ותהיה לי מצווה." ואם אחר כך אני גם אוריד כלים מהשולחן בארוחת ערב יהיה לו שתי מצוות, חשב לעצמו גיל כשפתח את דלת חדר האמבטיה ויצא דרכה, חווה תגיד לי שאני צדיק.

-

אמא מרים נכנסת לחדר האמבטיה ונועלת אחריה. אמא מרים מחזיקה ביד אחת תחתונים לבנות עם לבבות אדומים וביד השניה שמוצמדת לאוזנה מחזיקה טלפון נייד. היא מתיישבת על האסלה הסגורה, ומוחה את עיניה בגב ידה. "אני עדיין לא מעכלת..." מילמלה אל תוך הפלאפון, "אחרי עשרים וחמש שנות נישואים..." "בטח שאני בטוחה!" צעקה אל תוך המכשיר לאחר שנענתה, "לענת אין תחתונים כאלה, ובטח לא לי... הוא בטח חושב שאני לא שמה לב מה אני מכבסת... השירותים שלי כל כך ברורים לו מאליהם שאולי הוא חושב שאני כבר הפסקתי לחשוב... נהייתי מכונה..." "..." "כן," ענתה מרים, "זאת המזכירה הזאת שלו מהמשרד, שיר, הכלבה רשמה את השם שלה על התווית האחורית של התחתונים... כנראה התחתונים האלה חשובות לה." מרים החלה לבכות, ובת שיחתה ניסתה לנחמה. "לא דיברתי עם ענת," ענתה, "שיר חברה שלה, הן שירתו ביחד, אני לא יכולה לעשות לה את זה... לא... לא נראה לי שענת תוכל לעזור פה... אמרתי לך שזה לא שלה..." "כן... נדבר מחר... לא, אני לא אעשה שום דבר שאני אצטער עליו... מבטיחה... ביי..." אמא מרים מחתה את דמעותיה מבלי משים בתחתונים הלבנות עם הלבבות האדומים, ויצאה מחדר האמבטיה.

-

אבא משה נכנס לחדר האמבטיה וסוגר את הדלת. הוא מתיישב על האסלה ונאנח. היה לך יום ארוך, אמר לעצמו, מקלחת ולישון. משה החל להוריד את גרביו וחשב שבעצם צריך לאכול קודם. מעניין מה מרים הכינה, חשב לעצמו בזמן שהוריד את המכנסיים, לא הרחתי שום אוכל כשנכנסתי הביתה. "אולי היא תכין עכשיו," אמר לעצמו, חולצתו היתה זרוקה על הרצפה וידיו כבר תופסות בגומי של התחתונים, "אני אבקש ממנה אחרי המקלחת." "וגם צריך לכבס את כל הבגדים האלה," הוא חשב כשהוציא את רגלו הימנית מהתחתונים, "אני אגיד לה גם את זה." משה עמד ליד האסלה ערום, ואז הרים את האסלה ועמד והשתין. כשסיים, הוא שם לב שווילון האמבטיה סגור. מוזר, הוא הסכים עם עצמו, מי שנכנס חייב לצאת, ומי שיוצא פותח את הווילון... למה הוא סגור? משה התקדם בהיסוס לעבר הווילון, ולאחר דקה ארוכה של היסוסים, משך את הווילון ופתחו. הדבר הראשון שעלה בראשו הוא "להתקשר לגלעד" כשראה את מזכירתו שוכבת ערומה באמבטייה, פיה פעור באימה. "שיר!" הוא קרא בקול, ולאחר מכן החליש את קולו, "מה את עושה פה?" אבל שיר המשיכה לשכב בפה פעור, עיניה הירוקות כה גדולות ומימיות, ועל צאוורה סימנים אדומים וכחולים של חנק. "את... חיה?" שאל משה, אבל ידע שהתשובה ברורה, "אוי לי... צריך להתקשר למשטרה..." משה הסתובב במהירות והרים את מכנסיו מהרצפה. איפה הכיס הקדמי, חשב לעצמו, כולו רועד ובקושי מחזיק את המכנסיים, הנה הוא. הוא הוציא את הפלאפון מהכיס וחייג 10. כשהגיע לאפס הראשון לא יכל להחזיק את עצמו והוא הסתכל בגופה, וכמה שניות אחר כך הוריד את ראשו לאסלה והקיא. כשהתרומם שוב על רגליו הוא חייג את האפס האחרון בקושי רב, ולחץ send. "יש לי גופה בחדר האמבטייה! יש לי גופה בחדר האמבטיה!" צעק אל תוך הפלאפון, "זאת שיר, המזכירה שלי... היא מתה...  בואו לקחת אותה... מישהו חנק אותה... לא יודע איך..." הוא היה כה לחוץ ומבוהל שלא שם לב כשדלת חדר האמבטיה נפתחה וננעלה מבפנים, וכמה שניות לאחר מכן פיו נפער בתדהמה כשהפלאפון נלקח מידו, ומרים לחצה על הכפתור האדום וניתקה את השיחה, ואחר כך כיבתה את הפלאפון. "מזל שאת פה," אמר לה, "את לא תאמיני מה מצאתי באמבטייה... למה לקחת לי את הפלאפון?" היא המשיכה לעמוד, ידה האחת מאחורי גבה וידה השניה מחזיקה בפלאפון. "הם עוד מעט יבואו," אמר לה, "המשטרה עוד מעט תבוא... הזמנתי אותם לפה..." "אבל איך הם ידעו לאן לבוא?" שאלה מרים, כולה אומרת אכזבה, "לא מסרת להם את הכתובת, יקירי, ויקח להם קצת זמן לאתר אותך, התקשרת מטלפון נייד..." "אז תביאי לי את הפלאפון ואני אתקשר שוב," אמר ושלח את ידו לעבר הפלאפון שהחזיקה קרוב לחזה, "ואחר כך תורידי את הבגדים פה לכביסה, אם לא קשה לך." "לא קשה," היא ענתה, "לא קשה בכלל..." מרים זרקה את הפלאפון אל תוך האסלה. "מה את עושה?" משה הזדעזע, "הוא נרטב כולו, אני מקווה שהוא יעבוד..." מרים עקפה את משה, שעמד ערום ונדהם, ולחצה על הידית הגדולה של מיכל המים של האסלה. "ידית ארוכה מיכל מלא," אמרה למשה כשהפלאפון הסתחרר במערבולת הקיא והמים של האסלה, "חבל שהיום עושים את הפלאפונים כאלה קטנים... אתה לא חושב?" משה התקדם לעבר הדלת והוריד את הידית, הדלת לא נפתחה. "נעול," אמר לעצמו, ולא חשב לסובב את המפתח. "למה זה נעול?" שאל בקול. "הו," ענתה, "לא רציתי להפריע לך ולשיר..." "ל... להפריע?" הוא גימגם, "מ.. מה... למה את מתכוונת?" מרים החלה להוציא את ידה מאחורי גבה. "עוד מעט תוכלו להיות ביחד, כמה שאתם רוצים," היא אמרה, "ואז נצא לטיול ביער..." "את... את עשית את זה?" פרצופו מראה אימה, "איך? למה..?" "לגבי ה'למה' אני חושבת שכבר יש לך תשובה," היא ענתה בקרירות, "לגבי ה'איך' אתה עוד מעט תגלה..." "ואני אכבס לך את כל הבגדים," הוסיפה, "ואני גם אבשל לך ארוחת ערב... כמה חבל שלא תוכל להיות פה..." ואז הכל קרה כל כך מהר, משה הבחין בהבזק של אדום לבן ולאחר מכן הרגיש לחץ על צאוורו. עייניו החלו לפלבל והוא השמיע קולות חנק. כשנפל על הרצפה היו על צאוורו תחתונים לבנות עם לבבות אדומים, וכשמת הורדו מצאוורו התחתונים והולבשו עליו. "חבל ששיר לא יכולה לראות את זה," אמרה דמות נוספת, שעמדה עד כה בצללים שמאחורי הדלת, "אני עדיין לא מאמינה שהיא עשתה את זה..." "מזל ששיתפתי אותך," ענתה לה אמה, "קצת קשה לסחוב לבד שתי גופות, ליער..."

עריכה מאוחרת נורא (30/11/2004) - פלטפורמה. סתם כי זה מגניב.