כשהחיים עמוסים קשה לכתוב. לא לגמרי ברור לי למה, אם כי יש לי השערה – אתה פשוט כל כך עסוק בלחיות שאין לך זמן לחשוב, לא על העבר ולא על העתיד. אתה פשוט חי.

יש הרבה אנשים, ואימא שלי ביניהם, שחושבים שככה הכי טוב לחיות – פשוט לחיות. הפסיכולוגים מיותרים. שיחות נפש הן בזבוז זמן גדול. ולשבת בבית ולבכות עדיין לא קידם אף אחד. פשוט תזיז את התחת שלך ולך ללמוד. לעבוד. להתפתח.

אני מאמין גדול בחשיבותה של השגרה, ואני משקיע את כל המאמצים בלשמור עליה. הבעיה היא שהחיים שלי, והצורה שבה הם מתנהלים, די מעורערים. כל שטות קטנה יכולה להרוס לי הכל. להפסיק לי את הרצף המבורך הזה ולגרום לי לשקוע עמוק עמוק במיטה וברחמים עצמיים ובבכי מר ומתמשך.

וכשאני חוזר הביתה אחרי יום לימודים ארוך ומספק, או אחרי שאני מבלה עם חברים מבית הספר, ולא משנה כמה נהניתי וכמה צחקתי וכמה הצחקתי, תמיד יש איזו תחושת מרירות. הרגשה שלא ככה זה אמור להיראות. זה לא לגמרי מושלם, השגרה הזאת. הצורה שבה אני חי היא מעוותת. השקרים. ההסתרות. הכיפה.

ומפנטז על, איך קראתי לזה פעם? "החיים אחרי גיל 18", ולמעשה הם כל כך קרובים (עוד כ-100 ימים אני חוגג יום הולדת), ותוהה אם אז זה יהיה שונה. אם השגרה שלי תהיה ראויה לכך שאקום אליה כל בוקר עם חיוך ושאחזור ממנה הביתה עם טעם מתוק בפה. אני תוהה אם השגרה שתהיה אז לא תסחט ממני את כל כוחותיי.

אני משתדל להאמין שכן. זה מאוד תלוי בי, וזה ברור לי לגמרי.

בעוד מאה ימים אני אהיה אדם אחר, או לפחות אשתדל. אני עומד לשנות את הגישה שלי. לא עוד הסתרות. השקרים יכולים ללכת לעזאזל. אין לי מה להסתיר ואין לי אף סיבה טובה להסתיר. מי שלא ימצא חן בעיניו – שיקפוץ לי. מי שאוהב אותי יאהב אותי גם ככה. ואלו לא סיסמאות ולא קלישאות. אני לא מתכוון להתכופף ואני לא מתכוון להתחנחן ואני לא מתכוון להתחנן.

אני אהיה בן שמונה עשרה. לא ענק, אני יודע. אבל מספיק גדול. מספיק גדול כדי להיות אני, ולהיות גאה בזה.

לאחרונה אני פחות מתלהב מכל מיני דברים שנורא הלהיבו אותי בעבר.

סתם לדוגמא, ביום חמישי האחרון גיליתי שמישהו שלומד איתי בבית הספר (אני לומד בתיכון דתי) הוא הומו. הוא אמנם לא בגילי, אלא קטן ממני בשנתיים, אבל זה בכל זאת היה די מגניב לגלות.

בעבר, דבר כזה היה מרגש אותי מאוד, ומלווה אותי במשך ימים ארוכים (כמו אז, כשגיליתי ששכנה שלי היא לסבית). והיום, היום אני מגיב במין "הממ, מגניב," ולא יותר.

או, למשל, בגיליון "מעריב לנוער" האחרון (גיליון 13) המליצו על הבלוג שלי. כן, זה היה מאוד מגניב לגלות את זה גם כן, וזה גם היה נורא מחמיא (ואפילו קניתי עותק!), אבל זהו זה.

אני זוכר איך התרגשתי פעם, כשעשו עלי את הכתבה ב"NRG". ההתרגשות הייתה מלווה בדפיקות לב מואצות, ברעידות, ובהודעות לכל העולם (או לפחות לאלה שמכירים אותי דרך הבלוג).

ובכלל, אני חושב שנהייתי קצת אדיש. אולי זאת תקופה חולפת, ואולי זה בגלל שהתבגרתי.

אני לא יודע אם צריך להספיד את ההתרגשות והלחץ. אם אני צריך להתאבל על כך שאני כבר פחות קיצוני ברגשותיי. נדמה לי שלא. נדמה לי שזה חיובי.

ילדים קטנים רואים את העולם בשחור ולבן, טובים ורעים. אני חושב שבשנים האחרונות אני משתחרר מהגישה הזאת. לא כל הרבנים הם רעים. יש בדת גם דברים יפים. וכמובן גם לכיוון השני – יש אנשים פתוחים וליברליים שעושים דברים נוראיים.

יש המון שטחים אפורים. השטח שבין "יש לי הכל" ל"אין לי כלום" הוא כל כך רחב וכל כך אינסופי.

אני עדיין רגשני. עדיין קיצוני. אבל פחות. הרבה פחות.

ונדמה לי שזה טוב. כי איך אפשר לחיות ככה, כשכל שטות גורמת לקריסת מערכות. כשכל סיפור קטן מתנפח ומתנפח כאילו הגיע סוף העולם.

הייתי אמור להיות ביום חמישי האחרון בהופעה של עברי בכפר סבא, אבל בסוף לא נסעתי בגלל שבקופות שם יושבים כמה אנשים טיפשים, שאמרו לי שנגמרו הכרטיסים למרות שבעצם נשארו.

והערב, מוצאי שבת, הייתי אמור ללכת להופעה של אביתר בנאי בירושלים. ושוב, בגלל אילוצים, גם זה התבטל.

קצת מעצבן, אבל לא נורא. יהיו עוד הרבה הזדמנויות, הם לא הולכים לשום מקום.

עוד ימים ספורים מתחילה חופשת פסח. זאת אמנם לא תהיה כל כך חופשה עם מאות התגבורים וההשלמות, אבל היא בעצם תחתום באופן לא רשמי 12 שנות לימוד סדירות, כי גם אחרי פסח הלימודים לא יתקיימו כרגיל, אלא רק בצורת ימים מרוכזים, מבחנים, מתכונות ובגרויות.

זה מוזר לי, אבל זה בעצם נפלא. אני כבר באמת רואה את הסוף. לא נשארה עוד שנה. לא נשארו עוד חודשיים. נשארו עוד איזה שלושה ימים למסגרת הזאת, שסבלתי ממנה אבל גם נהניתי בה.

ואחר כך צבא. משום מה אני מחכה לצבא. ואחרי זה... אחרי זה זה החיים האמיתיים. מי יודע מה יהיה אחרי זה.

ולכן זה כזה נפלא. כמעט הכל יכול לקרות.

הגיע הזמן להתחיל לחיות.