כנראה שבאמת השתניתי.

ולא, אני לא יודע אם זה בעקבות אירועי הקיץ האחרון (ההוצאה מהארון). אני חושב שגם. אבל גם מעבר המעבר בית ספר תרם לשינוי הזה. וגם הזמן.

אני יותר חברותי.

פתאום אני מוצא את עצמי מוקף בחברים, ולא וירטואליים. חברים אמיתיים. ולא רק מהבית הפתוח. חברים מבית הספר. שאוהבים אותי. שרוצים בקרבתי.

עדיין מרגיש כמו כבשה שחורה. עדיין מרגיש זר ושונה. אבל היום לא קיימת בנוסף לאלה גם תחושת הבדידות.

אני יותר מצחיק.

יש שיאמרו יותר ציני. אבל למילה "ציניות" יש קונוטציות שלילות.

פעם קינאתי באלה שהיו אומרים מילה שגורמת לכולם להתגלגל מצחוק, והיום אני גם כזה, לפעמים. זה מצחיק לכתוב על זה. זה פשוט קורה.

אני מתבטא טוב יותר בעל פה.

פעם הייתי מגמגם ליד אנשים שלא הייתי מרגיש בטוח בפניהם. גם היום, אבל הרבה פחות. לא מתבייש לפתוח את הפה. לא מתבייש להגיד מה אני חושב.

פעם המילים, שהיו נראות כל כך מאורגנות והגיוניות בראש, היו יוצאות לי בעל פה בבליל חסר היגיון. כנראה מרוב לחץ. היום זה גם קורה (אני לא מתבטא בעל פה כמו שאני מתבטא בכתב), אבל פחות.

אני מחייך יותר.

כן, נדמה לי שאני מחייך יותר. נדמה לי שאני שמח יותר. יותר אוהב את החיים ונהנה מהם. ולא בגלל שאני חושב פחות.

אני חושב שזה בגלל שאני מסתכל על העולם בדרך פחות תינוקית של "מגיע לי" ו"אבל אני רוצה!", ויותר בוגרת של "יש עוד אנשים" ו"לעוד אנשים יש רצונות גם כן".

ולאחרונה, אבל ממש לאחרונה, התחלתי לאהוב את עצמי בקול. זה די מצחיק, כי זה כל כך לא אופייני לי, הערות שכולן אהבה עצמית טהורה. אבל זה מתפלק לפעמים.

וזה קצת מרתיע אותי (אדם יכול להרתיע את עצמו?), אבל נדמה לי שזה טוב.

ואני לא עומד לבכות את אובדן התמימות והילדות. מי הפך את הילדותיות לערך קדוש. איך ילד יכול להסתדר בעולם של הגדולים.

נדמה לי שמתקופת הילדות אני לוקח איתי את הדברים החשובים באמת, כמו רגישות, ותמיד לשים לב לדברים הקטנים. ושני הדברים האלה הולכים ביחד, ונדמה לי ששני הדברים האלה הם חלק גדול ונכבד ממני. לפעמים אני ממש מרגיש אנשים. ולא בגלל שניחנתי בתכונות מיוחדות. זה פשוט בגלל שאני מסתכל ובוחן כל הזמן. מחפש את הפרטים הקטנים האלה שלפעמים בוקעים את חומות ההסתרה וההדחקה.

אבל להיות ילד זה לא מספיק שקול. לא מספיק הגיוני ומחושב. אני לא יכול להיות ילד. אני אוהב להתפתח ולצמוח. ובכל זאת אני מנסה, באמת מנסה, לשמור על הדברים החשובים באמת.

אני מכיר כמה מבוגרים שלא התקלקלו לגמרי. אני מקווה להיות אחד כזה גם כן.

בעוד כשלושה חודשים אני אהיה בן 18.

אני מרגיש בן שמונה עשרה. זה הגיל שלי בדיוק. לא מרגיש צעיר יותר וגם לא מרגיש מבוגר יותר. אני באמת מרגיש בן שמונה עשרה, ואני שמח להיות בן שמונה עשרה.

בר טוען שאני דרמטי.

כרגיל, בר צודק.

וירטואליות בשקל

לוקשים בשקל תשעים

לא לשכוח שאחרי האבל

מתחילים חיים חדשים

חלון של שיחה מהבהב

הוא סגור ואיתו הפחדים

בהתחלה זה הכי כואב

ובסוף הרגשות כבר קהים

פרצופים עם חיוך וקריצה

של חיבוק וזרועות שפרושות

נולדים ומתים בלחיצה

אל תפסיד, כדאי לנסות

ושלוש מילים מוכרות

עטופות במסך של מחשב

תצא קצת, תצא לבלות

ותראה איך בסוף לא כואב.

עצמאות.

אני כל כך מחכה לזה. כל כך הרבה זמן. ועכשיו זה מתקרב.

אני אמור לשמוח. ואני באמת שמח. אבל אני גם מפחד.

הכל יכול לקרות, כתבתי בדרמטיות. מי יודע מה יהיה.

וזה מדהים, אבל זה גם נורא מפחיד. כי מה יהיה באמת. איך יהיה. ואיך אני ארגיש.

הפחד מהלא נודע הוא גם פחד נעים, אני חייב להודות. אני נהנה לפחד. נהנה לחשוב מה יהיה, מה יכול לקרות. נהנה לחשוב על הקשיים שאתקל בהם ועל הפתרונות שאמצא. נהנה לחשוב על הפרצוף שיתעורר לידי בבוקר. הפרצוף הזה שמרוח עליו סימן שאלה גדול.

וזה מפחיד. כי בדמיונות שלי יש סימני שאלה בכל מקום. על הקירות. על התקרה. על המיטה. על הרחוב. על הפנים של החברים שלי. על הפנים שלי.

אני יודע שיהיה בסדר. החיים שלי הוכיחו לי עד עכשיו שכמעט הכל מסתדר בסוף.

או שאתה פשוט לומד להסתדר עם מה שיש.

מנקה עם אימא את המקרר. יחד במטבח הצפוף, מתחככים אחד בשני. אדי חומרי הניקוי עולים באוויר ומעלים חיוכים. נזכר בפסח שעבר. ובזה שלפניו. ואיך לפני כמה שנים זה היה נראה לי סיוט גדול, לנקות ולנגב. והיום אני עושה את זה ממש בכיף. ולא בגלל שאני נהנה מהפעולה עצמה, אלא בגלל שאני נהנה מהתוצאה שלה – הבית נקי. אנשים מחייכים. אימא מחייכת. הרגשת סיפוק.

אימא בטעות מפילה את הבקבוק עם חומר הניקוי הכחול על הרצפה. כל התכולה נשפכת. היא מסתכלת עלי, מחייכת ואומרת, "תראה מה עשית!" ואני מתכופף ומנגב. היא נשענת על דלת המקרר, הגב שלה כואב. אחי הקטן מנקה במרץ את המראה בסלון, משפשף ומשפשף עד שמבריק. הוא תמיד שם לב לפרטים הקטנים. אף לכלוך, אפילו הקטן ביותר, לא יחמוק תחת ידיו. הוא אומר, "אימא, סיימתי," ואני והיא מחייכים אחד לשני, כמו היינו שנינו שותפים להצלחה.