אלה דווקא הסיפורים האישיים שצובטים לי בלב ביום השואה.
לא המספרים הגדולים. לא סיפורי המלחמה. לא כמה מתו פה וכמה מתו פה.
הילדה הקטנה עם היומן. האיש ההוא עם המבט החולמני בעיניים שברגע אחד הפסיק לחלום. האישה הזאת שנושאת את תינוקה ברחמה, והוא מוצץ ממנה כל טיפת חיים, ולבסוף גם הוא ינשום יחד איתה את הגז הרעיל. שני האנשים האלה שרוקדים בערבים כשהחושך שורר בכל מקום, בתוך ביתן מטונף, נזכרים איך רקדו פעם לאור נרות, לבושים מלמלות וחליפות.
האנשים האלה שזכרם נמחה לעד. שלא קיימים עוד אלא בראשי. ואני לא מטיל ספק בקיומם. הם היו קיימים. הם או דומיהם.
והם אינם עוד.
שלושה שירים. על גבול הבנאל. הווה עבר עתיד. ואיך בגדה בהם הגאווה.
מה תגיד
אם אזרוק המטה באוויר
והשמיים ישצפו
דם?
מה תגיד
אם אזרע כוכבים בצהוב
והדם ישצוף
בליבם?
מה תגיד
על חצי סהר עגול
בטנו של ילד
קטן?
מה תגיד, אלוהים
על הדם שבין לילה הפך
לאבק כוכבים
ונדם.
אין לך משמעות
לכאב הזורם בדמך
(כבר מזמן הוא דעך)
לבטן המתכווצת מרעב
(כבר מזמן היא תפחה)
לאשתך לאימך לביתך
(היכן הן והיכן אתה)
אין לך זמן
למכור למרבה במחיר
(את הכל הם לקחו)
לחייך להגיד "כרגיל"
(כבר לא ישאלו)
בהכל להאשים את הגיל
(אין לך זמן
אין לך זמן)
אין לך משמעות
אין לך זמן
אבל אל תרגיש רע
הן תבאנה כולן
הבטן תתכווץ
הכאב ישוב לזרום
ואתה את גילך
לא תשכח לעולם.
את הטלאי הורוד הזה
אשא בגאווה
עד יום מותי
אשלם בגאווה על חטאי
לא אשכח
את חובתי
וזאת זכותי לשאת טלאי זה
אות הוא
ביני לבין השטן
את צורת דוד שמגן
על יהונתן
אהוב ליבו
אותה אשא על זרועי
על גבי
ברוחי
והשטן כשיבוא להיפרע ממני
אראה לו
את זה הטלאי
שידע על בריתו איתי העני
ועם אלוהים
מגני, גאוותי.
לאן ילך מכאן זכרונם של אותם אנשים?
ודאי יתגלגל לראשם של אנשים אחרים. אותה ילדה קטנה שהפסיקה לבכות, תבכה יום אחד בראשו של אדם אחר.
שתבכה. הלוואי שתבכה. שקול בכיה לא ייחלש לעולם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
