כשנסעתי הבוקר לבית ספר בשעה תשע בבוקר, פתאום חייכתי מין חיוך עצוב כזה.

כי אני נוסע לבית ספר. בתשע בבוקר. לא בשבע. ואין טעם לעיין במערכת. היא כבר לא שווה שום דבר. סתם דף חסר ערך, שמסמל בשבילי את מה שעבר וכבר לא יחזור.

אני כבר לא תלמיד תיכון. אני כבר לא תלמיד תיכון! והשמחה לא מוקדמת. כי אני באמת כבר לא תלמיד. אני מגיע לתגבורים. מגיע למבחנים. מגיע למתכונות. מגיע לבגרויות. אבל אני לא תלמיד.

וזה היה קצת עצוב, לנסוע באוטובוס הזה, בקו המיוחד הזה שתמיד מתמלא תוך מספר תחנות באנשים מכל הסוגים כמו שרק קו ירושלמי יכול, ולהבין שלא אסע בו עוד הרבה. ובטח שכבר לא אסע בו בשבע בבוקר. לא ארד בתחנה המסוימת הזאת, לא אבקש מהנהג עוד כרטיסיית נוער. לא אראה את האיש ההוא שתמיד יושב בתחנה ההיא ליד תחנת הדלק, תחת ידו מגולגל עיתון ושפמו מאפיר בקצותיו. לא אראה אותו עוד.

באחת התחנות קפץ אל תוך האוטובוס דרך הדלת האחורית איש זקן והתיישב בלי לשלם. זה היה משעשע, איך שהתיישב לו בתמימות מעושה, ואיך כל יושבי האוטובוס הפכו שותפים לפשע. כל האנשים האלה, מכל הסוגים; שתי הבנות החילוניות עם מכנסי הג'ינס; אישה רחבה לבושה בשמלה ארוכה; איש עסוק שיורק לתוך הפלאפון, חליפת העסקים שלו מגוהצת; אישה חרדית לבושה בוסט פרחוני; ואני, ילד גדול עם כיפה קטנה לראשי.

זה מצחיק איך הלבוש הוא הדבר היחיד שמעיד על האדם שיושב לידך באוטובוס. ואיך ההיא שקנתה את הוסט שלה בבזאר שטראוס, וההיא שקנתה את המכנסיים שלה בקניון מלחה, וההיא שקנתה את השמלה שלה בשוק, וההוא שקנה את החליפה שלו באיזו חנות יוקרתית בתל אביב, ואני שאת הכיפה שלי סרגה לי אימא, איך כולנו התאחדנו יחד ושתקנו בשביל אותו אדם זקן שעלה בלי לשלם.

האוטובוס הזה הוא מיוחד כי הוא עובר בשכונות מכל הסוגים. אני אוהב את השיכונים האלה שלידם הוא עובר. ובחורף מצטברים המון מים בשקעים שבכביש המשובש והדפוק ההוא, והעוברים ושבים קופצים לצידי המדרכה כשהאוטובוס עובר, כדי שלא להירטב.

הקו הזה יהיה שם. האנשים, גם אם לא אלה הספציפיים, תמיד יהיו שם. ואולי לכן אני גם אוהב לעבור ליד השיכונים, שגם צובטים לי בלב – הם מסמלים את מה שכמעט תמיד יישאר אותו דבר. מה שלעולם לא ישתנה.

עוד חודשיים כבר לא אהיה שם, הכיפה כבר לא תהיה על ראשי. המבט העצוב כבר לא יהיה חלק ממני, כבר לא יהיה שייך לי.

אני כבר לא אהיה שם, אבל הם יהיו שם אחריי.

ולא רק אלה מהאוטובוס.

גם המורים מבית הספר הקודם. גם האיש הרע ההוא שנגע בי בלי רשות. ועוד אנשים. כולם. כל אלה שעשו לי רע, כולם יישארו מאחור. ואני אהיה רחוק מהם, במקום שטוב לי בו.

הם יישארו רחוק מאחור, וזאת תהיה הנקמה האמיתית.