הבעיה אצלי, כשאני ישן בבתים של חברים מהכיתה, היא לא שאני צריך את המיטה שלי. או לפחות, זאת לא הבעיה העיקרית.

הסיבה שאני מתקשה להירדם אצלם, ולמסקנה הזאת הגעתי רק לאחרונה, היא שהם בנים. והם קרובים. ואני הומו.

הוא ישן לידי. הראש שלו במרחק סנטימטרים ספורים מהראש שלי. אני ניסיתי לקרוא, אבל מצאתי את עצמי מאזין לנשימות החלשות והשקטות שלו במקום. קורא את אותה שורה שוב ושוב. מנסה בכל הכוח להתנגד.

ואני לא יכול. זה חזק ממני. המשיכה הזאת, המשיכה העצומה הזאת שאין לה גבולות.

ומסתכל עליו. לא, לא אוהב אותו. או לפחות לא במובן הזה. רק נמשך אליו בטירוף. לפרצוף החמוד שלו עם העיניים הירוקות. לגוף הצר הזה, עם השרירים במקומות הנכונים. הוא מושך. הוא כל כך מושך.

והוא אסור. ולכן הוא מושך עוד יותר.

הוא אחד החברים הטובים שלי. איך אני יכול לפנטז עליו מאחורי הגב? איך אני יכול לדבר איתו, אני מכוסה בשמיכה שלי והוא בשמיכה שלו, כשהחלק התחתון של הגוף שלי ער, בוער, בגללו?

כשהוא פוגש אותי, הוא תמיד נותן לי חיבוק. בדרך כלל אני מתנגד. וזה לא שאכפת לי שאנשים יראו. אני פשוט לא יכול. קשה לי להרגיש את גופו נצמד לגופי. את הידיים החמות שלו לוחצות אותי אליו. את סנטרו נשען על כתפי. אני לא יכול.

אצלי זה מתפרש אחרת. אני לא עומד בזה.

לפני כמה ימים הוא התקרב אלי כדי לתת לי חיבוק. אני ניסיתי לדחוף אותו. הוא התעקש ומעך את עצמו אלי. הפרצוף שלי נצמד ללחי שלו. הפרצוף שלו היה חם. ולי היה חם גם כן.

והרגשתי רע.

בעוד שבועיים, בערך, נגמר מנוי הפרו של הבלוג.

אני די שווה נפש לגבי זה. מנוי פרו זה נחמד, סטטיסטיקות זה מגניב, ואפשרויות העיצוב הגמישות מהנות, אבל אני יכול לחיות גם בלי זה.

מה שמפריע לי זה שכל הטיוטות ששמרתי ייעלמו. אני צריך לגבות אותן לפני.

יש לזה קצת ריח של סוף, אתם לא חושבים?

אני לא יודע למה. הרי זאת בסך הכל העטיפה.

יש מישהו. יש לי הרגשה טובה לגביו.

הוא נחמד. הוא חמוד. יש לו נוכחות שקטה ומרגיעה.

ויש לי הרגשה טובה לגביו. מן תחושה שהפעם זה יהיה אחרת.

לוקח את הדברים לאט. אין לאן למהר. במיוחד לא עכשיו, עם כל הלחץ המטורף הזה של סוף השנה.

הכי טוב לאט. לנסות לבנות קשר. לנסות להתאהב שוב.

לקוות שזאת הפעם האחרונה. שהפעם זה יהיה זה. כי נמאס לי לחפש, ונמאס לי לפצוע אנשים אחרים בדרך.

יש לי חלומות רעים.

חלומות על התעללות מינית עדיין רודפים אותי. ואני מתבייש בהם. הרי בסופו של דבר ניצלתי מזה. בסופו של דבר לא קרה לי שום דבר רציני. לא נאנסתי ולא הוטרדתי, פיזית, יותר מדי. ואני כועס על עצמי שאני עושה מזה עניין. כי זה לא כזה עניין.

זה היה מפחיד, אבל זה היה רק כמעט. רק כמעט. לא קרה לי כלום.

במקום לפחד פחד אידיוטי ולהתבייש בו (וזאת הסיבה שהוא מתבטא בחלומות, לדעתי – בגלל שאני לא מרשה לו להתבטא בשעות העירות), אני צריך להסיק את המסקנות שלי ולהמשיך הלאה.

אסור לי להמשיך להתבייש בפחד הזה.

מצד שני, אני גם מרגיש ההפך. אסור לי להמשיך עם הפחד הזה. אסור לי להמשיך עם המחשבות האלה. אסור לי לנפח ולנפח סיפור שכל אחד אחר היה שוכח ממנו תוך שבוע.

אני לא רוצה שיגעו בי יותר בלי רשות. לא בחלומות ובטח שלא במציאות. ומה שהכי כואב בחלומות, וזה אולי הפחד האמיתי, זה שתמיד אני לבד.

בחלום שחלמתי, שבו חברים של אחי הגדול התעללו בי, אחי היה בצד שלהם ואפילו עזר להם לרמוס את זכויותיי.

אני מפחד. אני מתבייש. ואני עדיין לא התגברתי על זה לגמרי.

איך נפטרים מהמחשבות? איך מרפאים את הפצע?

איך אני משכנע את עצמי שזה לא פצע רציני, שזאת בסך הכל שריטה קטנה?

בסוף השבוע שעבר הרגשתי שדי. נגמר. זהו זה.

אין לי יותר כוח, אמרתי לעצמי כשעליתי על האוטובוס בדרך הביתה, פשוט אין לי יותר כוח. שיגמר כבר.

זה היה עוד יום עמוס שיעורים ותרגולים, מתובל במתכונת די קשה. לקינוח קיבלתי קצת הטפות מוסר מהמחנך שלי, ואליו הצטרפה בצהלה עוד מורה שהייתה בסביבה. וליהודים הייתה אורה ושמחה.

האוטובוס קפץ ופנה בפניות חדות, וזה עיצבן אותי גם כן. לא דרוש היה הרבה כדי לעצבן אותי באותו יום.

יותר מהכל, הרגשתי אפיסת כוחות. אני יודע שזה מגוחך להישבר חודש לפני שהכל נגמר, אבל הרגשתי שאני לא יכול יותר.

אני לא רוצה את החופש הזה - אני זקוק לו. אני צריך אותו. אני חייב אותו. אני צריך לטייל על חוף הים בלי דאגות. אני צריך לשבת בבית ולכתוב בלי להרגיש רע. אני צריך זמן להתחיל לנגן שוב. להתחיל לפסל שוב. להתחיל ליצור.

הלימודים מלחיצים אותי. וזה למרות שלקחתי השנה החלטה שאני פשוט לא נלחץ. במקרה הכי גרוע אני אשלים את הבגרויות אחרי הלימודים, בלי מגנים (שעד עכשיו רק הרסו לי). ובכל זאת אני לחוץ ומפחד. בעיקר מהיסטוריה ותנ"ך.

והפחד הזה, שאין לו אף דרך אחרת לצאת, מתפרץ לפעמים בצורת עצבנות.

ואני לא מרוצה מזה. וזאת הסיבה, יותר מהכל, שאני חייב לכתוב. הכתיבה היא הפסיכולוגית שלי. ואני חושב שהיא אפילו טובה יותר מכל פסיכולוגית בעולם. אולי כי אני מטפל בעצמי.

בשיעורי ספורט בבית הספר היסודי, בריצות, תמיד הייתי רץ בין האחרונים. לפעמים הייתי רץ באמצע, ואלה היו רגעים נפלאים, להרגיש פתאום רגיל וממוצע.

אני לא חושב שהייתה איזושהי ריצה שלא סיימתי. תמיד היה קשה. ולא ההתחלה, ולא האמצע, אלא הסוף. לקראת הסוף, כשכבר ראיתי את קו הסיום, תמיד הרגליים שלי התחילו לבגוד בי, קנה הנשימה התחיל לבעור, הכאבים בצד כמו צרחו לי לעצור.

אבל אני המשכתי לרוץ. אין ריצה שלא סיימתי.

אין לי כוח פיזי, אבל יש לי כוחות נפשיים.

אני אעמוד בזה. אני אעבור את החודש הזה (קצת יותר) בשלום. אני אגיע ליום הולדת 18. אני אחגוג. אני אשמח.

אני אוכיח לעצמי שאני יכול. שיש לי כוחות נפשיים. שאני לא נשבר שניה לפני הסוף.

אני רץ עד הסוף.

ועד כמה שזה נשמע קלישאתי, זה לא משנה אם הדירוג שלך הוא ראשון או שני או עשירי. התחרות האמיתית היא עם עצמך.