הוא גונח בסלון

כואב לו

כמו ילד קטן

מיילל:

למה אני

למה דווקא

בשבת

למה זה מגיע

לי

מה עשיתי רע?

תביאו לו משחה

מורפיום

משככי כאבים

אבל שום דבר

לא ישכיח ממנו

את תחושת

הבגידה.

(יוני 2005)

זאת הייתה תקופה נוראית. מלאה בצער ורחמים. וגם בבושה. בושה בהקלה שחשתי כשהוא אושפז בבית חולים, וכבר לא יילל בשמי כשרצה לרדת במדרגות או ללכת לבית הכנסת להניח תפילין. והיד החולה שלו, הכואבת. בחשש ובעדינות לכרוך סביבה את רצועות העור. והוא נאנק מכאבים ואומר לי להמשיך.

הגוף שלו הכבד, השרירי. של אבא שלי החזק, שפעם היה נותן לי להיתלות לו על היד ועל הרגל ועל הצוואר. פתאום מלוא המשקל על הגוף הדק שלי. נאבק שלא ליפול והוא נאבק שלא להכביד עלי. ולראשונה אני רואה גם דמעות בעיניו, כשעוזרים לו להוריד את הבגדים והוא נותר עם תחתונים במיטה. אני רואה דמעות. ואלה לא רק דמעות של כאב אלא גם דמעות של תסכול.

תחושת הנטישה שבטח הוא חש ערערה אותי אז לגמרי. לא האמונה שלי באלוהים היא שהתערערה (היא התערערה כבר כמה שנים לפני) אלא האמונה שלי בעצמי. הוא תמיד היה סמל של ביטחון עצמי וחוזק. אף פעם לא בוכה. ופתאום הוא שוכב ומיילל, מרוקן מעצמו ומאלוהים.

עכשיו, בערך שנה אחרי, אני יודע להסתכל על הכל בצורה יותר מפוכחת. חוזק פיזי לא אומר כלום על חוזק נפשי. והבכי הזה, הבכי הזה שהתפרץ ממנו רק כשהוא היה חולה, בטח היה אגור שם המון המון זמן. כלוא בתוך המון תיבות נעולות, שהמפתח היחיד אליהן הוא כנראה הכאב שבנטישה, כשכל מה שאתה חי בשבילו מתערער בבת אחת.

"אני לא יכול לראות אותו במצב הזה.

זה משגע אותי.

הוא שוכב בסלון וגונח וגונח. בוכה כמו ילד קטן. מתחנן למשחה וכדור שיבואו להציל אותו, במקום לקב"ה שלו.

האלוהים שלו בגד בו.

לא יעזרו בדיקת מזוזות, צדקה, קירוב אנשים לדת המפגרת הזאת. זה לא עוזר אם בסופו של דבר הוא שוכב וגונח בסלון, מיילל כמו ילד קטן.

אני צריך לברוח מכאן.

אני לא יכול לסבול את המצב הזה יותר.

נמאס.

לא יכול לראות אותו יותר. לא יכול לדבר איתו.

נמאס לי ממנו.

לא רוצה להניח תפילין!

לא רוצה לברך ברכת המזון!

זין!

אני רק רוצה לעוף מפה כבר.

להיות עם הבנאדם שאני אוהב.

ללבוש חגורת גאווה.

ושיזדיין העולם!"

(מאי 2005)

קטע שנכתב מתוך סערת רגשות. הילדותיות שמתפרצת ממנו עושה לי בחילה.

לא גאה בקטע הזה. לא גאה בתחושות האלה שהרגשתי. בתחושות האלה שהרשתי לעצמי להוציא רק בכתב.

לא גאה בכך שרציתי שהוא יסתלק כבר לבית חולים ויניח לי להמשיך בחיי כרגיל. שונא את עצמי על כך. מתעב את הרגש האנוכי שהוא חלק ממני. שונא את הקרירות שבה אני מתאר את התחושות שהוא בטח מרגיש. מתעב את המודעות שלי.

ואם באמת הייתי בורח, איזה מין בנאדם הייתי?

אבל לא עשיתי את זה. נשארתי. עם תחושות קשות, נשארתי. ועזרתי. ודיברתי.

ובכיתי. יחד איתו בכיתי. הוא בחדר שלו ואני בחדר שלי. גם כשחלקנו רגש משותף עשינו את זה רחוק אחד מהשני.

אימא שלי הלכה איתו לבדיקות בבית החולים, וחזרה בלעדיו. סידרה תיק, "תטפלו בקטנים" והלכה.

הוא היטלטל שם בין טיפול נמרץ לאורתופדית לפנימית, ואני לא באמת הבנתי למה לא יכולים להשאיר אותו במקום אחד. כשהייתי בא לבקר הוא היה מחייך אלי, מציע לי ממתקים, ומכיר לי את שאר יושבי החדר. הילד הערבי הזה תמיד צורח מכאבים בלילות, והאיש הנחמד הזה תיכף יארח את הבת שלו, ואלה היו אמורים להתחתן בעוד חודש ועכשיו הוא חולה, והוא חולה בזה וזה חולה בזה ונדמה לו שההוא סתם היפוכונדר...

לראות כל כך הרבה צרות וכאבים במקום אחד. כל כך הרבה אנשים מתייחדים עם הכאב שלהם בחדר אחד. ארבעה בחדר ולכל אחד גוון אחר של אנקות כאב. לזה יש בכי מתמשך ולזה בכי גועה. לכל אחד מהם מבקרים אחרים (לפעמים גם הם לא באים), ולכל אחד מהם עולה ריח אחר של שתן מהסיר שמתחת למיטה...

לא באתי אליו הרבה לבית חולים. הייתי פה ושם. ישבתי לידו. עזרתי לו ללכת לשירותים. סידרתי לו קצת את השידה המכוערת הזאת של בית החולים או את הטייפ ליד הראש. הוא תמיד השתדל לחייך לעברי מעבר לשורת הצינורות שהיו מחוברים אליו. מסביר לי על המכשירים, שזה מטפטף מורפיום וזה מטפטף נוזלים. מחייך בהבנה לנוכח חוסר האונים שלי.

לילה

מאוחר

פותח את הדלת

של המקרר

האור נדלק

ואיתו הצללים

ולפתע

בין העגבניות

לביצים

רואה

אינפוזיה

עם מחט

מחוברת אליה

ורק צריך

לתקוע עמוק

בתוך הווריד

ולתת לדם לסחוף אליו

את התרופה.

התרנגולת

שהטילה את הביצים

מעולם לא היו לה דאגות

בכלובה הצפוף רק עמדה

כל היום ואכלה והטילה ביצים

והעגבנייה

בכלל נועדה להפיץ את זרעיה

לא להיאכל

והאינפוזיה

יש לה מחט חדה

כדי לחבר אנשים חולים

אל הדאגות

שיוכלו להמשיך לעמוד

בכלוב החיים הצפוף

להטיל ביצים

להפיץ זרעים

למרות היאוש שאוכל

למרות הכאב שסובל

מדחיה.

(סוף יוני, 2005)

לא כתבתי הרבה בתקופת המחלה. יותר נכון, לא כתבתי הרבה על המחלה בתקופת המחלה. רק לקראת הסוף כתבתי קצת. בעיקר ביוני. לא יודע למה. פשוט ככה.

אחרי חודשים ספורים בבית החולים הוא השתחרר הביתה, והביא איתו חברה – אינפוזיה שמחוברת לווריד 24 שעות ביממה, כל יום.

הוא שב לגנוח בסלון ולבכות מכאב. חזר להיות תלוי בי ובאחים שלי ובאימא שלי. אבל הוא חזר רזה יותר, כנוע יותר, אפילו קצת אדיש.

לאט לאט הוא הבריא. לא יודעים אם בזכות התרופות או בזכות ההומיאופתיה או בזכות השיאצו או בזכות התהילים או בזכות כל האנשים שגויסו להתפלל עליו. ואולי בזכות שילוב של כולם – חלק מהם נלחמו במחלה וחלק מהם הפיחו בו תקווה חדשה.

ה-10 ליולי. שעת אחר צהריים. אני הייתי בבית הפתוח. ההורים שלי היו בבית. פתאום דפיקות בדלת. אני לא יודע מי פתח את הדלת, אבל מתאר לעצמי שאימא. לא יכול לדמיין את אבא גורר את עצמו לדלת כדי לפתוח אותה לאדם זר. ואולי הם סתם צעקו "פתוח!" כי לשניהם לא היה כוח לקום ולפתוח. המחלה הזאת גם לא היטיבה עם הבריאות של אימא.

הוא נכנס. עמד בכניסה. אולי ביקש להתיישב. בטח אמר להם משהו בסגנון של "אני רוצה לדבר איתכם על הבן שלכם", ואז אמר להם את שמי. הם בטח התיישבו איתו בסלון. מעניין אם הוא הירהר רגע לפני שפתח את הפה. מעניין אם הוא הסתכל על אבא שלי החולה וחשב אם זה באמת כדאי. אם זה באמת ראוי.

בכל מקרה, גם אם כן וגם אם לא, הוא זרק עליהם את הפצצה. בטח אמר להם "הבן שלכם הומו והוא בקשר עם הבן שלי. הייתי רוצה שתגידו לבן שלכם להפסיק להיפגש עם הבן שלי". הם בטח לא האמינו, אבא בטח אמר "מה זה השטויות האלה?" ובטח התעצבן עליו שהוא בא אליו ככה ומשמיץ את הבן שלו. אבל האיש הרע המשיך. והסביר. והם התחילו להאמין. חתיכות הפאזל התחברו, והתמונה שהתקבלה הייתה מכוערת וצבועה. שקרים קטנים שהתאחדו לכדי שקר אחד גדול ואימתני.

מעניין אם הם ליוו אותו לדלת. אני בטוח שכן. ואולי גם אימא אמרה לו "תודה שהבאת את זה לידיעתנו", וחייכה אליו. אולי אפילו לחצה לו את היד.

ומיד אחר כך אבא התקשר אלי, לשאול איפה אני. אני כבר הייתי בדרך הביתה, והוא לא אמר לי מה העניין. אם הוא היה אומר הייתי יורד מהאוטובוס, חוצה את הכביש, ולוקח אוטובוס לכיוון השני.

כשחזרתי הביתה, הכל התפוצץ. וראו שאבא בכה. וכשהוא קם ללכת לישון הוא לא ביקש ממני עזרה. מקל ההליכה והשולחן בסלון סיפקו לו את כל התמיכה שהוא היה מעוניין בה.

אני זוכר איך פעם

בחצר של השכנים

הייתי יושב אני

והשכנה

ולפעמים גם השנייה

והייתי ממציא סיפורים

מפחידים על מפלצות

ודלתות מסתוריות

שמובילות לחדרים אפלים.

ותמיד כשהגעתי

לקטעים המפחידים

משהו בי רצה לעצור

הכל

להגיד לשכנה

(וגם לשנייה)

להירגע

המפלצת היא בעצם

אישה יפה בתחפושת

ובחדר האפל

עוד מעט יידלק האור.

(יולי 2005)

לא יודע למה זה היה טוב, לפתוח עכשיו את תיבת הפנדורה הזאת, באמצע כל הלחץ הזה של סוף השנה.

לא יודע למה זה היה טוב לשקוע בכאב הזה, שעמוק מכדי להישכח.

הלחץ הזה לא אומר שאני צריך להפסיק לחיות ולנשום. הוא לא אומר שאני צריך להפסיק להרגיש.

אני מרגיש. אני מרגיש במלוא העוצמה. ואין רגש שאין לו מקום.