מרגיש כאילו גוש גדול חוסם לי את הגרון.
חג השבועות הגיע, ומיד אחריו הגיעה השבת. כלומר, כ-49 שעות של ניתוק מהציוויליזציה, תקוע יחד עם משפחתי היקרה.
את הזמן העברתי בעיקר בקריאה. סיימתי שני ספרים – האחד, "מכונת הנצח של אלכס" של הגר ינאי, והשני, "כל בית צריך מרפסת" של רינה פרנק מיטרני.
"מכונת הנצח של אלכס" הוא ספר נהדר, סוחף ומרגש. אני ממליץ עליו בחום. גם כשעברו כמה שעות מהרגע שבו סיימתי את הספר, הייתי עדיין שקוע בו ומאוהב בדמות הראשית, דובה.
אחרי כמה שעות של שעמום החלטתי בכל זאת להתחיל לקרוא גם את "כל בית צריך מרפסת". לקח לי קצת יותר זמן להתחבר אליו, אבל ברגע שנכנסתי לזה נהניתי מכל רגע. הבנתי שהספר הזה די מפורסם, ואני לגמרי מבין למה. באמת מומלץ.
בכל אחד מהספרים היה קטע מסוים בסיפור שגרם לי לבכות. וזאת הייתה הרגשה נהדרת. ובכלל, כל כך נהניתי מהעובדה שיש לי שוב זמן לקרוא בנחת, ובאמת להתחבר לסיפור ולדמויות. כל כך נהניתי לבכות יחד איתן ולהתרגש יחד איתן וכל כך התעצבתי להיפרד מהן.
וכל כך נהניתי להרגיש שוב כמו ילד קטן.
היה כל כך כיף להשתעמם ביומיים האחרונים. מזמן לא השתעממתי, וזה היה מרענן משהו. אמנם אני עדיין לא יכול לנוח לגמרי, הרי הבגרות בהיסטוריה והבגרות בביולוגיה ועוד בגרות או שתיים עוד לפני, ובכל זאת החלטתי לא ללמוד יותר מדי בחג הזה ובשבת הזאת, ופשוט נחתי וקראתי וישנתי. והשתעממתי. וזה היה נהדר.
בארוחת ערב שבת היו אצלנו אורחים, ושוב עלה הנושא המקולל - מה אני עומד לעשות בצבא (בכל זאת, אני מתגייס בעוד פחות מארבעה וחצי חודשים). יש לציין, שאחרי שהורדתי פרופיל, לפני חצי שנה בערך, סיפרתי על כך רק להורים שלי, בגלל שלא רציתי שהאחים שלי והשכנים ירדו לחיי ויציקו לי.
בכל מקרה, אורחת אחת הייתה עקשנית מדי, וכשהיא שאלה אותי מה הפרופיל שלי, פשוט אמרתי לה את האמת. גם בגלל שזה היה נראה לי מגוחך להסתיר וגם בגלל שאימא שלי ישבה והסתכלה עלי במבט המעצבן שלה, שאומר "אתה כל הזמן בטוח שכולם נגדך". אז אמרתי - הורדתי פרופיל אצל קב"ן. לא מתאים לי קרבי.
לפי התגובות, היה נדמה שכל המשפחה שלי כבר יודעת, איכשהו. והאורחים לא העזו להגיד את דעתם ורק הנהנו ואמרו "זכותך".
כבר מספר נכבד של בגרויות מאחורי, ביניהן באנגלית ובמתמטיקה.
הבגרויות באנגלית לא היו קשות, או לפחות כך נדמה לי. אין לי מה לעשות אלא לחכות לציונים.
הבגרות במתמטיקה הייתה באמת קשה. עשיתי את השאלון האחרון של חמש יחידות, וכשחילקו לי את הטופס חשכו עיני. בשאלות שחזרתי עליהן לקראת הבגרות לא היה שום דבר דומה לשאלות האלה.
בכל מקרה, למורת רוחם של חבריי לכיתה, הצלחתי לא רע. ואולי בכל זאת אגש למועד ב', כדי באמת להוציא את המקסימום. וכולם ניגשים, אז זה יכול להיות אפילו נחמד.
מנוי הפרו שלי כבר היה אמור להסתיים לפני כמה ימים, אבל זה לא קרה, משום מה. אני שונא את זה. שיסתיים כבר. מחקתי כבר את כל הטיוטות ואני מוכן נפשית לפרסומת המעצבנת שתופיע בראש הבלוג ולהיעלמות תיבת המסרים.
רק שיסתיים כבר. אמרו הראשון ליוני? שיהיה הראשון ליוני.
בתחילת השבוע הקודם דיברתי עם ידידה טובה שלי (שאני מכיר מהבית הפתוח אבל כבר מזמן אנחנו לא נפגשים שם). ובין רכילות אחת לשנייה היא סיפרה לי שהיא עומדת לטוס הקיץ לפראג עם המשפחה שלה, לעשרה ימים. ובפראג הם שוכרים דירה ובחדר שלה יש מקום פנוי. "אתה רוצה לבוא?" היא שאלה, ואני אמרתי בציניות, "כן, בטח", הרי מאיפה יהיה לי כסף.
בכל מקרה, באותו יום חשבתי על זה קצת, שאולי אני אעבוד עד הטיסה (היא באוגוסט), ובינתיים אלווה מההורים כסף לכרטיס. הרי לא יהיו לי הוצאות של מגורים בפראג, וזה מוזיל מאוד את כל העניין.
ההורים שלה אהבו את הרעיון הזה. במיוחד אימא שלה, שמאוד אוהבת אותי (לא חוכמה, נשים מבוגרות תמיד אוהבות אותי). חוץ מזה, תמיד משעמם לידידה שלי בטיסות, ואם אני אבוא היא לא תשב להם על הוריד כל הזמן ותריב עם האחים שלה.
אז דיברתי עם אימא שלי. אמרתי לה שזאת משפחה נחמדה, דתית, שומרת כשרות (מה שנכון). נתתי לה את הטלפון של אימא של ידידה שלי והן דיברו. ואימא שלי דווקא התלהבה מהרעיון. וגם אבא שלי הסכים.
אני עדיין מנסה להתרגל עכשיו לרעיון הזה, שאני עומד לטוס הקיץ לחו"ל. הרי בחיים לא עליתי על מטוס ובטח שלא יצאתי מהארץ (פעם אחת הוצאתי את הרגל מהגבול עם ירדן, אבל זה בטח לא נקרא).
פראג עיר יפיפייה. שיטוט קצר באינטרנט הניב המון תמונות מדהימות וגם המון מידע על מקומות בילוי. נדמה לי שאני אהנה שם. שנינו נהיה אז בני 18 אז אנחנו מתכננים לצאת בערבים לפאבים ובארים, כי שמעתי שיש שם כמה מצוינים. גם של גייז, אם אצליח לגרור את עצמי לאחד כזה. זאת יכולה להיות חוויה אנתרופולוגית מעניינת.
בכל מקרה, אם מישהו מכם, הקוראים כאן, מנוסה בטיסות לחו"ל בכלל או לפראג בפרט, אשמח לשמוע עצות ומקומות שחובה לבקר בהם. אני עומד להיות שם עשרה ימים ואני מתכנן להוציא מהם את המקסימום.
בנוסף, אולי מישהו יוכל להאיר את עיני – בימים אלה, בפראג, התשלום בחנויות ובתחבורה הציבורית נעשה באמצעות קרונות, המטבע המקומי, או באמצעות יורו? שמעתי שפראג הצטרפה לאיחוד האירופי אבל גם שמעתי שעדיין משתמשים שם בקרונות. בכל מקרה, אם מישהו יודע, אודה לו אם יגיד לי.
שני קטעים שכתבתי במחברת הכחולה שלי בערב שבת:
לחשוב שגם אני הייתי פעם ככה, כזה ביישן. מגשש את דרכי בחשש מהמסדרון החשוך אל תוך החדר המואר. וכולם נראים מלאים בביטחון עצמי ושופעים שמחת חיים, ואני רק חושב כל הזמן על הצורה שבה הזרועות מונחות בצידי הגוף, על השיער ששוב התבלגן, ועל כמה אני בטח נראה מכוער וחסר תועלת בעיניהם.
ואחר כך לשבת בצד ולשתוק. מדי פעם לזרוק מילה, לפעמים בגלל שאיזה נשמה טהורה עם כישורים חברתיים טובים משלי דובב אותי.
והמילים נראו תמיד חסרות פשר והיגיון, מנותקות מהמציאות שבה נמצאתי באותו רגע.
גם היום אני קצת כזה, אבל רק קצת. זה מדהים עד כמה השתניתי תוך שנים ספורות. הרגשתי את זה בצורה חזקה כשהסתכלתי עליה, איך היא, ממרומי שנות ה-20 המאוחרות שלה, כל כך חסרת בטחון וכל כך חסרת חן. כי החן לא מעיד רק על הצורה החיצונית, אלא בעיקר על מה שהאדם משדר.
ואם מישהו היה מעליב אותה היא הייתה שותקת. ואם היו אומרים לה ללכת – היא הייתה הולכת. וזה מדהים עד כמה ניתן לכופף את האנשים האלה. זה מדהים כמה הספיקו לכופף אותי.
כמה זמן לקח לי להרים את הראש. ולמה, לעזאזל, הוא עדיין לא לגמרי מורם?
אני לא צריך את ההערכה המטופשת של סבתא שלי כדי להרגיש שאני שווה משהו.
אני לא צריך שהיא תסחוב אותי אחריה בזרועי ככלב תצוגה ותשוויץ בי, כדי להבין שיש לי יכולות וכשרונות.
אני לא זקוק גם לאישור של הסבתא השנייה. לא משפיעים עלי הפרצופים שהיא עושה למשמע דעותיי ולמראה הכיפה הקטנה שלראשי (לפחות כשהיא בסביבה...).
שתי הנשים השתלטניות האלה, שאני אוהב מאוד, הן בכלל לא צד בעניין. זה לא עניינן מה גודל הכיפה שלי (מה היא כבר מייצגת?), או מה הציונים שלי (מה לעזאזל הם מייצגים?), או עם מי אני שוכב (לא שבכלל עולה על דעתי לספר להן).
ולכן, ואת זה אני אומר לעצמי –
אל תתרגש! אל תקנא! אתה כבר לא ילד קטן הנאבק על פיסות תשומת לב. המתחנחן כדי לקבל עוד מעט הערכה ואהבה.
זאת אהבה שתלויה בדבר, ולכן היא לא שווה שום דבר. ואולי אם ייעלם הדבר שבזכותו היא אהבה אותי, אולי אז היא תלמד לאהוב אותי באמת.
הימים האחרונים מוזרים. אבל זה כבר טיפשי להגיד את זה כי אני אומר את זה יותר מדי.
אני תיכף מסיים תיכון. אני אצטרך להשלים בגרות או שתיים בעתיד אבל זה שטויות. בכל שאר המקצועות אני מצויין. תעודת הבגרות שלי תהיה מעולה.
היא הייתה יכולה להיות טובה יותר. פעם הייתי תלמיד ממש טוב. אבל אני חושב שזה חיובי שהתחלתי להשקיע קצת פחות בלימודים, שהתחלתי לחיות קצת. לימודים זה חשוב, ועכשיו הזמן להשקיע בהם, אבל זה בהחלט לא הכל.
יום הולדת שמונה עשרה מתקרב בצעדי ענק. עוד חודש ושבוע, בערך. מאוד מבולבל, אבל בסך הכל יודע מה הכיוון שלי.
מה הכיוון שלי, אתם שואלים? הכיוון שלי הוא להמשיך לחשוב, אבל לא להפסיק לנסות.
אני צריך אינטימיות. נמאס לי ממזמוזים חטופים בפארקים עם דשא מגרד. נמאס לי שהידיים שלנו לא אוחזות אחת בשנייה, ואם כן הן מיד מרפות.
אני צריך אינטימיות. אני צריך פרטיות. נמאס לי לשבת ולדבר בפארקים עם דשא מלא בחרקים ואנשים. נמאס לי להיות רעב וצמא ונמאס לי מחוסר הנוחות.
(יסלחו לי כל עדינות הנפש והסטרייטים.)
אני זוכר איך אני וד' (היום אקס), שכבנו על הדשא הזה, ליד רכבת מרכז בתל אביב. ולא ניסינו להסתתר. שכבנו בדיוק באמצע, חשופים לעיני כולם. אני זוכר איך הוא ליטף אותי, ולאט לאט הכניס את היד שלו אל תוך המכנסיים. זאת הייתה הפעם הראשונה שיד זרה נגעה בי שם. ההרגשה הייתה משונה. היד שהשתחלה אל תוך הגומי של התחתונים דגדגה אותי. אני זוכר שגם כשהוא אחז בי אני המשכתי לרעוד. כן, נדמה לי שרעדתי. לא מפחד. רעדתי מכל התחושות החדשות האלה, שבדמיון הרגישו אחרת לגמרי.
אני זוכר גם איך הלכנו יד ביד ברחוב, מצפצפים על כל העולם. והוא עם משקפי השמש שלו נראה כל כך חתיך, ואני התביישתי קצת בשבילו, פחדתי שיצחקו עליו שהוא מסתובב עם מכוער כמוני.
ובים, התנשקנו והתנשקנו באמצע החוף. ואף אחד לא אמר לנו כלום חוץ מאחת שבאה אלינו לבקש חיבוק. וזה היה מוזר, ובכל זאת חיבקתי אותה גם כן, והיא התכופפה אלי לכיסא והשדיים שלה שהיו ארוזים בבקיני זעיר למידותיה קפצו לי מול הפרצוף. והיא הזיעה ואמרה שאנחנו חמודים.
אני זוכר גם איך בתחנה המרכזית של תל אביב, בקומה התחתונה, איש אחד צעק עלינו שאנחנו מבריחים את הלקוחות שלו, ושנלך מפה. ובסנטר, כמה ימים אחרי, אישה אחת אמרה לחברה שלה שזה מגעיל, ואנחנו בסך הכל הלכנו יד ביד.
אני זוכר את תקופת האיומים, כשההורים שלו היו מתקשרים אלי ומאיימים עלי בטלפון. אני זוכר את הצרחות שלהם ואת הפחד הנורא הזה שלי.
אני זוכר, ודברים שכתבתי אז מוכיחים לי שאני לא מגזים, שפחדתי שבכל רגע יקפוץ מאחורי מישהו עם סכין וידקור אותי, או לפחות כמה בריונים שיגררו אותי לאיזו סמטה אפילה ויכניסו לי מכות. ושלא תעז יותר להתעסק עם הבן של ההוא, שמעת?
מסתבר שזה עדיין משפיע. זה עדיין רודף אותי. זאת הייתה תחושה נהדרת אז, בהתחלה, כשעשיתי עם ד' מה שרציתי בלי לשים על אף אחד. אבל היום, איתך, אני כבר לא יכול.
וזה בגלל שאני מפחד, אבל לא רק. זה גם בגלל שאני רוצה קצת אינטימיות, לעזאזל. אני לא רוצה לסיים את הדייטים שלנו על הדשא של פארק הירקון. אני רוצה לסיים את הדייטים שלנו במקום שקט, מוקפים בארבעה קירות. לפעמים אפשר גם לסיים אותם במיטה.
אבל נמאס לי מפארק הירקון. הדשא מגרד לי בגב.
תוספת של הרגע האחרון: קצת מיסטיקה.
ענת פתחה לי, מרחוק, בקלפי טארוט.
קלף העבר יצא "הכוכב", שאומר "אובדן, נטישה, סוג של גניבה".
קלף ההווה יצא "השוטה", ובגלל שהוא היה הפוך זה אומר "ריחוק, אפאתיות, חוסר אכפתיות".
קלף העתיד יצא "גלגל המזלות" שאומר "גורל, מזל, הצלחה, אושר".
כך שיש לי תקווה. :)
ובגלל שכבר הרגשתי נורא רוחני, החלטתי לאלתר מטוטלת (חוט שבקצהו קשרתי אבן, ואת הקצה השני שלו קשרתי למכחול). את המטוטלת החזקתי מעל דף נייר, עליו ציירתי שני קווים מאונכים זה לזה ומצטלבים. כאשר המטוטלת נעה לאורך הקו המאוזן, התשובה היא "לא", כאשר המטוטלת נעה לאורך הקו המאונך, התשובה היא "כן", וכאשר המטוטלת נעה במעגלים או באלכסון, התשובה היא "לא יודעת".
מה שמגניב במטוטלת זה שהיא מתקשרת בעצם עם התת מודע, שגורם לשרירים קטנים בידיים להזיז את האבן לכיוון מסוים. כששואלים את המטוטלת צריך להתרכז בשאלה ולהשתדל לא להזיז את היד. גם כשהמטוטלת זזה אתה לא מרגיש שאתה מזיז אותה, ולכן מיוחסות לה לפעמים תכונות מיסטיות.
והרי לכם פרוטוקול השיחה שלי עם המטוטלת:
האם אני הומו? כן.
האם אני אוהב את ד'? לא.
האם אני מאמין באלוהים? לא יודעת.
האם יום אחד אני אהיה מאושר? כן.
האם אני אוהב את ענת? כן.
האם ענת צריכה ללכת לישון? לא.
האם אני צריך לסדר את החדר? כן.
מטוטלת, האם את יפה? לא.
מטוטלת, האם אני יפה? לא יודעת.
(לפרוטוקול ייאמר, שהמטוטלת של ענת טוענת שכן.)
האם ענת היא אלוהים? לא.
השעה שתיים וחצי לפנות בוקר. האם אני צריך ללכת לישון? לא.
האם אני טיפש? לא.
האם אני אטוס בסוף לפראג, באמת? כן.
האם יהיה לי כיף בפראג? כן.
האם אני צריך לסגור את הבלוג? כן.
האם אני צריך לעשות את זה בחצי השנה הקרובה? כן.
האם אני צריך לעשות את זה בחודש הקרוב? לא.
אם חשבתי שהמטוטלת תעשה לי את החיים קלים, טעיתי.
היא לא מסוגלת להכריע בשאלה "האם אני יפה", וגם לא בשאלה "האם אני מאמין באלוהים". כנראה שאלה שאלות שאני צריך לחשוב עליהן קצת יותר.
מה שכן, היא יודעת בבירור שענת היא לא אלוהים.
כשניסיתי למקד את המטוטלת עם השאלה "מתי אני צריך לסגור את הבלוג", היא הבהירה לי שזה לא צריך לקרות לא בחודש הקרוב, לא בחודשיים הקרובים וגם לא בשלושת החודשים הקרובים. כשהגעתי לארבעה חודשים היא התחילה לגמגם ואני הבנתי שאיבדתי את הריכוז.
זה משעשע, אבל זה גם מעניין.
הפוסט הזה עמוס בכל מה שעבר לי בראש ביומיים האחרונים. חלק מזה בטח לא מעניין אתכם, אבל אני מזכיר לעצמי שוב ושוב בשביל מי אני כותב פה.
כי בראש ובראשונה, אני כותב בשביל עצמי.
והגוש בגרון? התכווץ קצת, נדמה לי. אם רק היה לי יותר זמן הייתי מעלים אותו לגמרי.