ילד חרדי עם מקל עמוס בצמר גפן מתוק וורדרד כמעט נתקל בי אתמול, כשעשיתי את דרכי אל מתחם שבוע הספר בתחנת הרכבת הישנה בירושלים. עדר של משפחות עם ילדים קטנים ניסה לסחוף אותי הרחק משם, אבל אני התעקשתי והלכתי נגד הזרם, לעבר הכניסה.

ליד הכניסה עמדה אישה עם שולחן עמוס בספרי בישול כורדי. איש אחד שאל אותה שאלות והתעניין ולא קנה כלום, וכל שאר האנשים פשוט חלפו לידה.

שלט ענקי בכניסה הכריז "שבוע הספר העברי בסימן פיתוח הנגב והגליל", ואני חיפשתי סימנים בכל מקום, ולא מצאתי.

בתוך המתחם היו המון אנשים דתיים. היו גם כמה חילוניים ספורים, אבל הרוב היו דתיים. וזה לא שיש לי בעיה עם דתיים (לפחות לא עם רובם). חוץ מזה, למתבונן מהצד בטח נראיתי כמו אחד מהם, עם הכיפה לראשי.

הסתובבתי ליד הדוכנים, שומר מהם מרחק. שומר מרחק מכל האנשים. מרחוק אני מזהה בת דודה שלי ולא הולך להגיד לה שלום. היא מפטפטת עם חברה שלה בעליצות, השמלות הארוכות שלהן מתנופפות אחריהן ברוח הירושלמית הנעימה.

ופתאום אני מרגיש כל כך רע. פתאום אני שונא את הצורה שבה אני הולך. חושב לעצמי שמהצד אני נראה כמו אחד מהם. כמו אחד מאלפי האנשים האלה (זאת הסיבה שתמיד כשאני הולך במרכז העיר מישהו מנסה לגרור אותי להשלים מניין). אבל אני בעצם לא כמוהם. אני אחר, אני שונה, אני לא מסכים עם חלק מהדברים שהם מייצגים, ואני גם מנוגד לחלק מהם.

וקשה לי להגדיר את התחושה הזאת. כי זאת לא צביעות. וזאת לא בושה. אולי אכזבה. אכזבה מעצמי וממה שאני משדר.

בדרך החוצה עברתי ליד שתי ילדות חרדיות שישבו על הרצפה וקראו באור הפנסים הגדולים את הספרים החדשים שקיבלו. בעיניהן ראיתי את השקיקה המוכרת הזאת, את המתח בין הרצון להתענג על העמוד שאתה קורא לבין הדחף לעבור לעמוד הבא. ואימא שלהן כנראה עדיין מחטטת בערימות הספרים, הרוח הירושלמית פורעת את שמלתה הארוכה, ולאפה עולה ריח של ספר חדש. ריח שבקרוב יתפזר בחדרה.

מוכר הצמר-גפן המתוק הורוד עבד במרץ. וזכרתי שפעם קראנו לזה שערות סבתא, ואיך זה היה מצחיק לאכול את זה ולדמיין שאנחנו אוכלים שערות. ולא סתם שערות, את השערות של סבתא.

כשהייתי קטן, ואימא שלי הייתה בהריון עם אחי הקטן, הלכנו, כל המשפחה, לשבוע הספר. פעם זה לא היה בתחנת הרכבת הישנה. יכול להיות שזה היה בגן הפעמון, אני לא ממש זוכר. בכל מקרה, אני כמו תמיד (כך סיפרו לי) החלטתי ללכת לחקור את הסביבה. כלומר, הלכתי לאיבוד. זאת לא הייתה הפעם הראשונה ואימא שלי נורא התעצבנה. אחי הגדול, כשראה את זה, אמר לה שזה לא נורא, ושאפשר להפסיק לחפש אותי, כי בקרוב יהיה לה ילד חדש, במקומי.

אחרי שיצאתי ממתחם שבוע הספר התקשרתי לידידה שבאה לאסוף אותי עם הרכב, ויחד נסענו לראות הקרנת לילה של "צופן דה וינצ'י", בקולנוע בתלפיות. הסרט היה בסדר. לא גרם לי לבכות. לא גרם לי לצחוק. לא גרם לי לכלום. היה בסדר, היה נחמד, היה ממוצע. נדמה לי שזה הכי גרוע.

כדי לסיים את הלילה נסענו אליה הביתה, ושם שתינו קצת אלכוהול. לא שתיתי הרבה, רק איזו כוס מלאה בקוקטייל שהיה קצת דוחה, ושני שוטים של טקילה. נהיה לי קצת חם בפרצוף, אבל לא הייתי יותר מדי מסוחרר. הצלחתי ללכת בקו ישר (לימדו אותי פעם שככה אפשר לבדוק אם אתה שיכור או לא), ואני גם זוכר את כל מה שקרה (נדמה לי).

בכל מקרה, אמרתי כמה דברים מטומטמים. וגם סגרתי על האצבע שלי מגירה. וזה כאב. ודפקתי את הראש בקיר פעם אחת, אבל את זה אני גם עושה לפעמים כשאני לא שיכור.

הממ. בשלב מסוים הלכנו לישון. נרדמתי נורא מהר כי הייתי עייף.

בבוקר קמתי עם בחילה.

בצהריים לקחתי מהבית שלה אוטובוס למרכז העיר. הדרך הייתה נעימה ונחמדה. בספסל משמאלי התיישבה מישהי בגילי, דתייה, שמדי פעם הסתכלה לעברי. והייתה שם איזו חיילת עם מבט עייף בעיניים. וגם אחת עם גופייה בורוד מזעזע ומבט פולשני וחוקרני בעיניים. ובדרך חשבתי לעצמי כמה העיר הזאת יפה, ואיך אני צריך לבקר פה בירושלים בכל מיני מקומות לפני שאני נוסע לראות מקומות יפים בפראג.

וכמו תמיד התלהבתי כשהאוטובוס עבר ליד בית הנשיא. ובאוזניות שמעתי אביתר בנאי וחייכתי חיוך מאושר. כי למרות הבחילה היה לי לילה נחמד.

כשהאוטובוס נכנס לרחוב קרן היסוד הייתי באמצע לשמוע את השיר "המון אנשים". ובדיוק כשאביתר שר "רק לך אף אחת לא דומה", שמעתי "בום!" חזק, ומישהי באוטובוס צרחה.

הסתכלתי מחלון האוטובוס השמאלי וראיתי גבר, באיזור גיל 35, קצת מלא, שוכב בלי לזוז על הכביש ליד שפת המדרכה. מכונית עצרה כמה מטרים לידו בחריקת בלמים, והנהג יצא מהרכב מבוהל. כמה שניות לאחר מכן מכונית נוספת נעצרה ממש קרוב אליו, בחריקת בלמים גם כן. נדמה לי שהוא פגעה בו גם.

האיש לא זז. עובר אורח נגע בכתפו ולא נענה. תוך שניות נאספו סביבו כעשרה אנשים. מישהו חייג 101. החיילת באוטובוס בכתה.

הדתייה מהאוטובוס ראתה את הכל. זאתי עם הגופייה התחילה לחקור אותה: והוא עבר באור אדום? הוא ממש התנגש בו? והוא מת, נכון?

זאתי הדתייה אמרה שהוא לא מת. זאת עם הורוד אומרת לה שהוא כן, הרי הוא לא זז. הדתייה אומרת, בקולה נימה של שכנוע עצמי, שהוא לא מת, למה שהוא ימות.

זאת הייתה מכה שמתים ממנה, הגופייה אומרת בפסקנות, ושמעת איזה בום? והדתייה מסובבת את ראשה ממנה אל החלון. בינתיים האוטובוס המשיך לנסוע. קרן היסוד מאחורינו, גן העצמאות חולף על פנינו במהרה.

החיילת ממשיכה לבכות. מבטה מופנה אל החלון והיד שלה מכסה את עיניה. זאתי עם הורוד מוצאת לה בת שיחה אחרת, ואומרת לה שדבר כזה רואים רק בסרטים, ואיזה מגניב שהיא ראתה את זה קורה, באמת. בקולה נימה של התרגשות, ואני מסתכל עליה נדהם.

הדתייה קולטת את מבטי ומחייכת אלי, כמו אומרת לי שגם היא נדהמת מההתרגשות של האישה הזאת, שתאונת דרכים מלהיבה אותה כל כך. אני מחייך אליה חזרה. ומיד אחרי זה מזדהה שוב עם החיילת הבוכה, שכבר קצת נרגעה.

שתי נשים חרדיות שיושבות בספסל לפניי אומרות שרק תפילה יכולה לעזור בדברים האלה. ואני חושב לעצמי על כל האנשים שהתפללו ומתו. ועל אבא שלי שאין יום שהוא לא הניח תפילין ובכל זאת תפסה אותו אז המחלה. ונסתרות דרכי האל, אני יודע, אז איך הן יכולות להגיד שתפילה תעזור.

אני יורד מהאוטובוס במרכז העיר, ברחוב יפו, ובמקרה באותה תחנה יורדת גם הדתייה. במעבר החצייה עוברת מישהי באור אדום. אני אומר לדתייה שמה שבטוח, אין מצב שאני אעבור עכשיו באור אדום. היא צוחקת ואומרת שגם היא חשבה על זה בדיוק. האור מתחלף לירוק ושנינו חוצים. אני פונה ימינה והיא נכנסת לחנות בגדים.

אמבולנס עובר ברחוב במהירות, צופר למכוניות. מכונית אחת עולה על המדרכה.

מאז, המראה של גופו השרוע על הכביש פשוט לא נותן לי מנוחה. ואיך הוא שכב שם, חסר חיים וחסר ערך באמצע הכביש. הופך ברגע אחד מאדם חי למחזה מלהיב ומוקד לסקרנות ההמונים. למוצג חסר חיים.

ואיזה רגע דפוק למות בו. ככה בלי סיבה. וזה לא משנה למה הוא מת. אם עבר באור אדום או אם הנהג איבד שליטה על ההגה. הוא פשוט מת. בבום. ברגע. כמו מה שהיה ברכבת ההיא בבית יהושע. פשוט סתם, פתאום, למות.

והנהג. איזה מסכן הנהג. ומילא שירקב בכלא. אם זאת רשלנות שלו – אז מגיע לו. אבל אני לא יכול לתאר לעצמי איך זה לחיות עם התחושה שהרגת מישהו. שביום בהיר אחד, שבטח נראה כמו כל הימים, בו הוא בטח שתה את אותו הקפה בבוקר ונישק את מצחה של אותה האישה, איך בבוקר אחד הוא הפך מאדם לרוצח.

מעניין מי צרחה באוטובוס. זאת לא הייתה אחת מהנשים החרדיות, כי הן ישבו בספסל לפניי וראיתי אותן כל הזמן. מעניין אם זאת הייתה החיילת. ואולי הדתייה, שראתה הכל גם כן.

ואולי זאת הייתה ההיא עם הגופייה הוורודה. אולי היא צרחה מהתרגשות.