"כה ציפיתי ליום והגיע, אז מדוע בוכה בי הלב?"

אתמול נסעתי לפסטיבל ערד, להופעה של אביתר בנאי ויהודית רביץ.

היה נהדר, היה כל כך נפלא לבלות את השעות הראשונות שלי בגיל 18 בצורה הזאת. ההופעה הייתה הופעת זריחה וכשהשמש זרחה לקולה של יהודית רביץ, חשבתי לעצמי על כך שגם אני מתחיל היום מחדש. ואולי זה טיפשי ודרמטי, אבל ככה הרגשתי.

כשאביתר שר בשלוש ומשהו לפנות בוקר את "טיפה של אור", אני אפילו בכיתי קצת. אבל היה חשוך, אז אף אחד לא ראה.

ב-10 ליולי, אתמול, גם היה לי הומולדת. אתמול לפני שנה ביקר פה האיש הרע הזה ודיבר עם ההורים שלי. הוציא אותי מהארון.

את ההומולדת לא ציינתי בצורה מיוחדת. אבל כן חשבתי קצת על היום לפני שנה. נזכרתי איך יצאתי הביתה בוכה בחצות, אחרי השיחה עם ההורים, בדיוק כשהגיע יום ההולדת ה-17 שלי, והתקשרתי נואש לכל מיני אנשים כדי לקבל תמיכה. אני זוכר איך הדמעות החליקו לי מעבר לסנטר אל תוך החולצה. כל כך הרבה בכיתי.

והשנה, בדיוק בחצות, הסתובבתי בערד עם שתי בנות מקסימות, קיבלתי כמה טלפונים עם איחולי מזל טוב, דיברתי וצחקתי עם אנשים חדשים שפגשתי, והעברתי את הזמן עד שיבוא האוטובוס וייקח אותי למצדה, להופעה של אביתר ויהודית.

אז אתמול לפני שנה נולדתי מחדש. כן, אני חושב שאפשר להגיד שנולדתי מחדש.

והיום לפני שמונה-עשרה שנה אני נולדתי.

כשחזרתי היום הביתה, אחרי לילה ללא שינה, חשבתי לעצמי, איזה מזל שנולדתי. ואיזה מזל שנולדתי מחדש.

אני עדיין כועס על אנשים מסוימים. עדיין שונא את אבא של ד', למשל. עדיין מצולק מהשנה האחרונה ומכל התלאות שעברו עלי.

אבל עמוק בפנים אני מאושר. וגם על זה חשבתי אתמול – אני בן שמונה-עשרה, ואני מאושר.

ואני בן שמונה-עשרה. מי היה מאמין? לי עדיין קצת קשה להאמין שהיום הזה הגיע.

אביתר בנאי היה מדהים. יהודית רביץ הייתה מדהימה. הביצוע המשותף שלהם ל"יש לי סיכוי" היה כל כך יפה, וכל כך נכון.

נורא שמחתי שניר ואלון באו להופעה גם כן. היה כל כך נהדר לראות אתכם. וגם אותך, גל, תודה לך, רק בזכותך הגעתי להופעה הזאת. ובכלל, אני נורא נורא אוהב אתכם, ויודע שגם אתם אוהבים אותי וזה מחמם לי את הלב.

היה לי איזשהו חלום לחגוג יום הולדת עם האנשים פה בבלוג. אני יודע שזה מגוחך, ולכן גם לא ארגנתי משהו, ובכל זאת, רציתי להגיד לכם תודה. כי בלעדיכם זה היה הרבה יותר קשה.

אתם תמכתם בי בכמעט-שלוש שנים האלה. אתם הייתם פה בשביל לשמוע אותי ולתמוך בי. כמובן שלא בדיוק שמעתם וגם התמיכה שלכם הייתה מוגבלת מאוד בגלל כל הוירטואליות, ובכל זאת תודה. אני מעריך את זה מאוד ולא יודע מה הייתי עושה בלעדיכם.

אז מה עכשיו, תגידו, מה עכשיו?

אתה בן שמונה-עשרה. בגיר. מה ההבדל בעצם? מה שונה היום מאתמול?

זה בעיקר עניין של הרגשה.

וכן, אני פתאום מרגיש קצת בן שמונה-עשרה. וייקח לי קצת זמן להתרגל לזה, אבל זה יקרה בסוף.

לא רוצה להצטער על שנות ילדות שאולי פספסתי. לא רוצה לבכות על כך שהחמש שנים האחרונות היו כל כך קשות. על שירי ההתאבדות שכתבתי בגיל 13. על הבכי וההתעללות העצמית בגיל 14. על השנאה העצמית בגיל 15. על הבדידות בגיל 16. ועל הכאב והצער בגיל 17.

כל הדברים האלה בנו אותי. עשו אותי חזק יותר. עשו אותי טוב יותר.

אני לא מאוד חזק. אני אעבור עוד הרבה דברים בחודשים הקרובים, ובשנים הקרובות ובעצם, כל החיים.

אני מוכן להכל.

זה הגיע. זה באמת כאן.

ואולי עדיף שאסיים את הפוסט עכשיו, לפני שהוא ימרח מעבר לגבול הטעם הטוב.

"הרצון לדייק במילים, תכונה מרגיזה מאוד..."

אה כן, ושיהיה לי יום-הולדת שמח!

וכמובן, שגם כל שאר השנה תהיה מוצלחת.

אני די זקוק לזה. בעוד שלושה חודשים אני מתגייס. ואז החיים שלי ישתנו באמת.

ואיך אומרים?

תם ולא נשלם.