אני כותב על אריחי הקרמיקה במקלחת. עם אצבעי אני מסמן אותיות באדים שמצטברים על האריחים. בדרך כלל אני כותב על הקיר שם של אדם שאני אוהב. חוזר על השם שוב ושוב. בכתב עגול ובכתב דפוס. וגם באנגלית, באותיות קטנות ובאותיות גדולות ובכתב מחובר.

הלילה, כשהתקלחתי, לא כתבתי על אריחי הקרמיקה את השם של האדם שאני אוהב. במקום זה כתבתי שוב ושוב "Peace", וגם "שלווה".

אתם בטח חושבים שהתכוונתי למלחמה שמשתוללת עכשיו, אבל אתם לא לגמרי צודקים. המלחמה מעסיקה אותי ומטרידה אותי אבל אני לא רואה טעם לכתוב עליה. אני לא רואה דרך שבה אני אוכל להביא שלווה בשדות הקרב העקובים מדם. לא, לא התכוונתי למלחמה, לפחות לא לגמרי. התכוונתי בעיקר לעצמי.

אני כרגע בתקופת הסתגלות למצב החדש שנוצר בחיים שלי. ואולי מה שמאפיין יותר מכל תקופות של הסתגלות, זה שאף פעם אי אפשר לאמוד באמת כמה זמן הן יימשכו.

אני קצת מרגיש שאני תועה בעולם (טוב, לא נגזים – בחלקת העולם המצומצמת שהיא עולמי) בחיפוש אחר שלווה. והשלווה המחורבנת הזאת היא כל כך חמקמקה, שכל שטות יכולה לגרום לה להחליק בין אצבעותיי.

אני בורח לדימויים במקום להגיד: אני מפחד. אני כועס. אני עצוב. אני מרגיש שזה כבר לא מעניין אף אחד לשמוע שאני בוכה. שאני זועם. שאני רועד. זה כבר לא כל כך מעניין אתכם שאני מרגיש אבוד.

יש סביבי המון טוב. אנשים שאוהבים אותי. דברים שאני אוהב לעשות, ועושה. דברים שאני לא אוהב לעשות, ולא עושה. יש הרבה רגעי שמחה ויש המון רגעי צחוק. אבל תמיד, מעל הכל, מעיבה תחושת האבדון. כשאני בבית אני רוצה לברוח מכאן. כשאני בחוץ אני רוצה הביתה. לעולם אין שלווה.

כשסגרתי את הברז עמדתי במקלחת נוטף מים, וחיפשתי סביבי משהו מרגיע. על הקיר שלידי המילים כבר נזלו וכתבתי מעליהן בגדול את השם של האדם שאני אוהב. השם שלו חייך אלי בחזרה. לפעמים בדמיון אני יכול לראות את הפנים היפות שלו מתגשמות מתוך אבני הקרמיקה הלבנות-אפורות המכוערות. אני יכול לראות את הפרצוף שלו מחייך ואומר דברים חכמים, כמו שהוא יודע. והיופי שלו עוטף לי את הלב (או כל איבר אחר, לבחירתכם, שבו מתרכזים כל הרגשות) ומביא לי קצת שלווה.

היום השם שלו נראה לי זר, והפרצוף שלו לא הביא לי שלווה. הוא אמנם חייך אבל החיוך שלו היה מרוחק. שלווה לא תמצא אצלי, הוא אמר, רק עצב ואכזבה. והחיוך המזויף שלי בכלל נועד למישהו אחר.

כשיצאתי מהמקלחת והושטתי את ידי לקחת את המגבת, הרגשתי לפתע כלוא. עצמתי את העיניים, וחשבתי, הלוואי שהייתי יכול לספור עד חמש והכל היה נעלם.

מיד אחר כך התעטפתי במגבת, ורצתי לחדר שלי כדי לכתוב את הקטע הזה.

הוא בטח לא יצא כמו שתכננתי, כי זה אף פעם לא יוצא אותו דבר. הוא בטח יצא הרבה פחות טוב, כי הדמיון תמיד עולה על המציאות.

אני בטוח שאמצא שלווה בעתיד. זה לא מה שמטריד אותי.

מטריד אותי ההווה. הבטחתי לעצמי שלווה, שאפשר לדמות ליונה לבנה, יפה, טהורה ופשוטה, וקיבלתי תקופת הסתגלות, שאפשר לדמות לאותיות שנוזלות ומותירות שובלים באדים.

ואיך היו הדימויים האלה? בטח אין לכם מושג. כי אלה דימויים של רגשות. ואצלי הרגשות האלה מתחברים בקצותיהם לרגשות אחרים, שלכם בכלל אין במערכת. הייתי משתף אתכם אם הייתי יכול, אבל איך אפשר אם כדי לתאר אותם אצטרך להשתמש בדימויים נוספים?

אני אמצא שלווה יום אחד. אבל מתי, לעזאזל, תקופת ההסתגלות הזאת תסתיים?

אני כותב ומוחק, כותב ומוחק. אולי עדיף היה אם לא הייתי מתחיל לכתוב, בכלל.

ואולי בעצם לא.

כשכותבים על אריחי הקרמיקה זה נמחק לבד.