השמיים כבר קיבלו צבע של בין-ערביים והוא אמר שבטח פספסנו את השקיעה. אני חייכתי ואמרתי שיהיו עוד הרבה שקיעות. כמעט וסיפרתי לו על הכוכב של הנסיך הקטן שאפשר לראות בו ארבעים ושלוש שקיעות ביום, וכל מה שצריך לעשות זה להזיז את הכיסא. רציתי להגיד לו, כשעצובים כל כך, אוהבים את השקיעות. ורציתי שהוא יענה לי בצרפתית, כמו במקור.

כשהלכנו על החוף שרידי השמש כבר נעלמו בתוך הים והמים הרטיבו לי את קצות הרגליים. הנעליים הציקו לי ביד והתיק הכביד לי על הכתף, ודמיינתי איך מהצד אני בטח נראה שפוף, עם התיק הדפוק הזה על הגב, ואיך שהייתי רוצה לרוץ בלי תיק בלי נעליים בלי חולצה על החול עד שאתעייף ואז אשכב על החול בחבטה והוא ישכב לידי.

בחוף התופים ישבנו על המזח ודייגים ישבו לידנו ודגו דגים. דיברנו על פילוסופיה ואמונה וצבא וקומוניזם. הוא אמר לי את דעתו המלומדת ואני תרמתי את רעיונותי הדלים. לחלק מהדברים שאמר מעולם לא השקעתי מחשבה.

(25/6/2006)

היי,

אתה לא מחובר למסנג'ר. והרגע האינטרנט התנתק לי גם כן (הוא עושה לי בעיות בזמן האחרון). אז החלטתי לכתוב לך מייל. אני תוהה באיזו תכיפות אתה בודק את האימייל. מקווה שתראה את המייל הזה.

מנגינת הסיום של "אמלי" עדיין מתנגנת לי בראש.

רציתי להגיד לך תודה על ההמלצה הנהדרת הזאת. זה סרט כל כך מקסים. אמלי, עם העיניים הגדולות והתמימות שלה וטוב הלב התהומי הזה פשוט כבשה אותי.

יש בסרט הזה משהו קסום. הוא שעשע אותי מאוד בקטעים מסוימים, וגם גרם לי לבכות פעם אחת (נחש באיזה קטע).

ונהניתי כל כך.

(ההתערבות הזאת שלה בחייהם של האנשים סביבה. האם היא הייתה לטובה? זאת שאלה שנשאר רק לתהות על תשובתה.)

הסרט הזה היה עכשיו כל כך... במקום. וכל כך התאים לי לתחושות שאני מרגיש כרגע.

הוא אמנם לא שינה את החיים שלי, אני חושב (בטח שלא בצורה משמעותית), אבל הוא גרם לי להרגיש טוב יותר ולהיות פתוח קצת יותר לרגשות שלי.

אין לי מילים. נדמה לי שמחר אני אראה אותו שוב.

לילה טוב. או בוקר טוב. או צהריים טובים.

שיהיה לך טוב, בקיצור.

אני רוצה להיפגש איתך שוב. אתה מעוניין? אם כן, אשמח. אם לא, תגיד.

ושוב, תודה,

אני.

(27/6/2006)

לתת ללב להתרחב מאהבה ואז להתכווץ בבת אחת. וזה כואב פתאום שהוא לא פה, שהוא אף פעם לא היה, ואולי אף פעם גם לא יהיה.

הלב פתאום נמעך אל דופן החזה בעוצמה, ואז הוא מתרחב שוב. ואני שוב מרחף ואז שוב מוטח בחוזקה אל קרקע המציאות. כי למה שירצה לראות אותי בכלל. ולמה שירצה לגעת בי.

כשאגע בו הדופק שלי יתחזק ויתחזק כל כך שאני אהיה בטוח שהוא שומע אותו גם כן. היד החמה שלו תיסגר על שלי ותעטוף אותה, היד שלו שראיתי אותה שלובה בידו השניה, מונחת על חזהו, על לוח ליבו, בתנוחה שעוטפת אותו וסוגרת אותו בתוך עצמו, מרחיקה אותו מהעולם וממני. כשהיד הזאת תיגע בשלי אני בטח אתעלף. הלב שלי יפעם ויפעם ואני ארצה עוד אבל ארגיש שאני לא יכול.

וכשיחבק אותי אני בטח אבכה ואצחק בו זמנית, או יותר סביר שפתאום אתחיל לדבר על שטויות. על מזג האוויר ועל פוליטיקה ועל תיק הגב שלי. והוא אולי יחייך ואולי ירתע. ואני לא אשתתק עד ששפתיו ייצמדו לשלי.

אני רוצה להפתיע אותו. להגיד לו, "אני רוצה לנסות עליך משהו שלמדתי בשבוע שעבר".

שנינו נעמוד, אחד מול השני, במקום רומנטי. אולי מול הים. אולי סתם, בגן מאיר, מתחת לעץ ההוא שמאחוריו מסתתרת החתולה שלו, שהוא אוהב. ואני אעמוד מולו ובאור הירח, שהוא לא באמת אור ירח אלא אור של פנסי הרחוב, באור הזה הוא יראה כל כך יפה ולרגע אני ארצה לעצור את הכל ולברוח. לברוח מהסיטואציה הזאת שהיא פשוט יותר מדי. לברוח לפני שהלב שלי יתרחב ויתרחב עד שיתפוצץ.

ואם לא אברח אניח את אצבעי על שפתיו, וכמו ב"אמלי" אנשק את הצד הימני של פיו, ואז אנשק בעדינות את הצד השמאלי של צווארו. אני אנשום לתוכי את הריח הזה שלו, הריח הזה שתמיד גורם ללב שלי לפעום כמו משוגע, ואז לאט לאט, אחכך את אפי בפניו עד ששפתיי יהיו מעל העין הימנית שלו. והוא כבר ידע ויעצום את העין ואני ארפרף עליה בעדינות בשפתי.

אחרי שאשהה את שפתיי מעל לעין שלו הוא יעשה את אותו הדבר לי. ינשק אותי באותם מקומות מיוחדים, באותן פינות של הפנים שבהן לחושניות אין גבול.

וכשיסיים הוא יעמוד מולי ובאור הירח שהוא בעצם אור הפנסים הוא יהיה כל כך יפה אבל אני כבר לא ארצה לברוח, ובלי תיאום מוקדם אנחנו נתקרב אחד לשני, ונחכך את האפים שלנו ואני אעצום את העיניים כי לי זה באמת כבר יהיה יותר מדי. ולמרות שזה יותר מדי ולמרות שבכל רגע ייתכן שאתעלף, בכל זאת אשתף פעולה כשהוא יצמיד את שפתיו לשלי. תחילה ימשוך את שפתי בעדינות עם שפתיו, ואז יכניס לפי את לשונו. בשלב הזה אני אלפות את גבו ואצמיד אותו אלי.

וככה, מחובקים ומתנשקים תחת אור הירח שהוא בעצם אור פנסי הרחוב, ככה נישאר. וימים ולילות יעברו ואנשים יעברו לידינו ויסתכלו ויצביעו. ואף אחד לא יגיד שזה מגעיל כי איך אפשר להגיד על דבר כזה שהוא מגעיל. איך אפשר להגיד על דבר שהוא חלק ממנו, שהוא מגעיל.

כשישחרר אותי אני בטח אצנח חזרה לאדמה. הלב שלי שוב יתכווץ עד שיחבק אותי שוב.

יש לו שתי בעיות, ללב שלי.

הראשונה היא שהוא מתרחב יותר מדי רק מהתרגשות, מדברים שאין להם אחיזה במציאות. וההתרחבות הזאת תמיד מלווה בהתכווצויות ובכאב.

הבעיה השנייה היא שגם מתי שההתרחבות מבוססת על המציאות, גם מתי שהלב שלי אמור להתרחב, מתי שזה נכון, הוא צריך שזה יקרה לאט לאט, ובשלבים.

הלב שלי צריך להתרגל. אחרי שנה וחצי שהוא מכווץ הוא צריך להתרגל להיות שוב רחב.

אור הירח שהוא אור פנסי הרחוב בטח מאיר כבר עכשיו על הפינה שתהיה שלנו. היא בטח תהיה בים. ואולי בגן מאיר. ואולי במקום אחר. זה בעצם לא משנה איפה. העיקר שהוא יהיה שם. העיקר שאור הירח יהיה שם, וזה בכלל לא משנה שזה בעצם אור פנסי הרחוב.

(30/6/2006)

כשבראש שלך רק מחשבות כגון "חם לי", ומדי פעם מבצבצות גם מחשבות כמו "ממש חם לי", ובשנקין גם "ממש ממש חם לי", בכל מקרה, כשאלה המחשבות היחידות שיש לך בראש, סביר להניח שלא תוכל לקיים שיחה מפרה עם אדם אחר, שחסין לחום בגלל שהוא נולד ישירות אל תוך הגיהינום עלי אדמות הזה.

אז הוא ידבר. ואתה תקשיב ותהנהן ותסכים לפעמים אבל בדרך כלל רק תחשוב "חם לי". וכשמישהו באוטובוס יקשיב לשיחה שלכם ויתערב ויתחיל לדבר עם זה שמדבר איתך, אתה תסתכל עליהם משועשע ותחשוב שחם לך. וכשהאיש הזה ירד מהאוטובוס ולפני זה יעקוץ אותך ואת השתיקות וההנהונים שלך ויגיד לך שאתה ה"yes man" של בן השיחה שלך, אפילו לא יהיה לך כוח להתעצבן או להכחיש, ואתה תשתמש בביטוי הזה לכל אורך היום כדי להבהיר למה אתה לא אומר איזה משהו חכם, כי להגיד "חם לי" כבר נמאס לך. ואולי הוא גם לא יבין למה החום כל כך מפריע לך, הרי הוא נולד אל תוך הגיהינום הזה.

אז אתה היס מן שלו ואתם הולכים בתל אביב וחם לך ורק רוח של מזגנים שבוקעת מחנויות מעצבים מחורטטים משיבה לך את רוחך. ואתה תוהה מה הוא חושב. אם עצוב לו על שעות אחר הצהריים היקרות שהוא מבזבז עליך. ואולי דווקא נחמד לו שיש לו יס מן כזה שמהנהן כל הזמן ולא מתווכח ומקשה.

כשאתה מחבק אותו לשלום אתה מרגיש שהוא מזיע גם כן אבל פתאום לא ממש אכפת לך שנורא נורא חם. ולא ממש אכפת לך שבשנקין חם יותר. וחם לך אפילו יותר כשאתה מחבק אותו, אבל אתה בחיים לא תגיד לו את זה.

כשהגעתי לירושלים וחיכיתי בתחנת האוטובוס, נשבה רוח קרירה ונעימה ולא היה שמץ של לחות באוויר. ואני חייכתי ושלחתי לו הודעה שבירושלים קריר ונעים.

הוא לא ענה לי להודעה. אולי כי לא היה לו מה. אולי כי היה לו מספיק ממני לאותו יום. ואולי בגלל שהוא אוהב את תל אביב.

(4/7/2006)

אני אוהב אותם מעייפים

אינטליגנטים ולא נותנים מנוחה

אני אוהב אותם ממררים את חיי

ולא נותנים לי לנשום לרווחה

אני אוהב אותם קשים

בטוחים בעצמם ו

עצובים.

(9/7/2006)

אני יודע לכתוב על עצמי

וגם על המציאות הטרופה

וגם אני משוגע בעצמי

ועוד לא מצאו לי תרופה

אני יודע לנפח בלונים

ארוכים עגולים ומסולסלים

ויש לי המון כדורים אדומים

גדולים וקטנים ושבורים

אני יודע לשרוק אוקטבה שלמה

אני יודע לצעוק במאה דציבלים

(לפעמים במאה ועשרה)

ואני יודע לנגן בשלושה כלים

אבל איך אני יכול לכתוב

כמה שאני אוהב אותך

בלי לצאת דביק ורטוב

ובלי להביך אותך?

איך אני יכול לנפח אותך

בלי להקטין אותי?

לגרום שתאמין בי ולא רק בך

ושתדע להראות את זה לי?

איך שהייתי רוצה לשרוק איתך

לצעוק איתך ולנגן איתך

במאה כלים ושלוש אוקטבות

שאוזני יכאבו ושלא ימצאו לי

תרופה.

(10/7/2006)

הגעתי למצב שבו אני מדליק את המחשב ורגע אחרי כבר רוצה לכבות אותו.

פותח מסמך וורד חדש, מתחיל לכתוב, ורגע אחרי כבר רוצה להפסיק.

אני לא יודע למי לפנות. אני לא יודע עם מי לדבר.

יש רק אדם אחד שאני רוצה לדבר איתו. שאני רוצה לחבק אותו. לנשק אותו. לקבל ממנו אהבה.

שקעתי עמוק, למקום שבו אף פעם לא הייתי. כולם סביבי מתרגשים שאני מאוהב, ואני עצוב ומיואש.

וזה לא שאין לי סיכוי איתו. יכול להיות שיש. אני רק צריך לנסות. רק צריך קצת אומץ.

זה לא זה. הוא פשוט מלווה אותי כל הזמן. מתרוצץ לי במחשבות ולא נותן לי מנוחה. מעיק עלי.

מישהי שישנתי אצלה אמרה לי שאמרתי את השם שלו מתוך שינה. גם כשאני ישן הוא שם.

אני מתנהג כאילו החופש כבר נמאס עלי. כאילו כבר משעמם לי.

אבל זה לא נכון. עוד לא יצא לי להשתעמם החופש. אולי יום אחד פה ושם, אבל לא יותר. היום, למשל, גם שחיתי בבריכה וגם ניגנתי כמה שעות וגם ראיתי שני סרטים וגם קראתי קצת. והכל היה טוב. וזה היה יכול למלא אותי. למלא לי את היום ולמלא לי את החלל בפנים. אבל זה לא.

אני מסרב להאמין שהפכתי אובססיבי. מסרב להאמין.

אז מה אם כבר חודש אני מסתובב עם הרגש הזה שתופח ותופח לי בפנים. אז מה.

אני עדיין נורמאלי. שבור ומרוסק, אבל נורמאלי.

שבור ומרוסק כאילו הוא כבר זרק אותי. או כאילו הוא כבר אהב אותי בחזרה ואז זרק אותי. או אולי כאילו הוא אהב אותי והכריחו אותנו להיפרד.

אני אוהב לנגן. אני אוהב לכתוב. אני אוהב ליצור.

ואני לא מרוצה משום דבר שאני עושה. ובטח שלא אהיה מרוצה מהנגינה שלי, אחרי כל כך הרבה זמן שלא ניגנתי. ובטח שלא אהיה מרוצה מהכתיבה שלי. איך אהיה מרוצה אם כמעט ולא כתבתי בשבוע האחרון.

גם הדרך מספקת, במידה מסוימת. לנגן חמש דקות בלי טעות אחת. להגביר את הקצב. מהר יותר. חזק יותר. נקי יותר. טהור יותר.

להרגיש את הצלילים עוברים ברטט דרך כפות הידיים אל תוך גופי. מתחזקים בהדרגה ואז צונחים חזרה. מתפשטים אצלי בגוף, מגיעים לקודקוד וגם לכפות הרגליים.

להרגיש חום פנימי, להרגיש מואר.

ואז, ברגע, בצליל צורם אחד, בזיוף אחד ובחוסר דיוק אחד, חוט הזהב נקטע. לצנוח חזרה בחבטה. לנסות לתקן.

וכבר קצות האצבעות מתקלפים. ותיכף יהיה לי עור קשה, כמו פעם. הכאב הפועם ייפסק. הצלילים יעברו דרך מסך נוקשה של הרגל.

אנשים מתים בכל מקום. דם זורם ברחובות, והם אומרים שזה הגשם הראשון. או גשמי קיץ. כבר הפסקתי לעקוב. מדברים על איזו החלטה שהכותרת שלה היא כמה מספרים שרירותיים שאנשים נהנים לציין בידענות.

נמאס לי לראות את אותם פרצופים מנופחים בטלוויזיה. נמאס לי לשמוע על קונצזנוס ואחדות ואופטימיות.

אני עצוב. המלחמה הזאת נכנסה בי חזק. לא פגעה בי ובקרובים אלי פיזית, אבל היא פגעה לי בלב.

נמאס לי מרגשי האשמה על כך שלא מצאתי עבודה עדיין. אני חייב לעבוד אבל גם חייב ליהנות מהחופש.

מה חסר לי?

המעבר הזה לא היה חד מדי. אני לא חושב שזה העניין.

לא יודע מה העניין. אני לא יודע.

הלוואי שהוא היה מנשק אותי.

(18/7/2006)

כשסגרתי את הברז עמדתי במקלחת נוטף מים, וחיפשתי סביבי משהו מרגיע. על הקיר שלידי המילים כבר נזלו וכתבתי מעליהן בגדול את השם של האדם שאני אוהב. השם שלו חייך אלי בחזרה. לפעמים בדמיון אני יכול לראות את הפנים היפות שלו מתגשמות מתוך אבני הקרמיקה הלבנות-אפורות המכוערות. אני יכול לראות את הפרצוף שלו מחייך ואומר דברים חכמים, כמו שהוא יודע. והיופי שלו עוטף לי את הלב (או כל איבר אחר, לבחירתכם, שבו מתרכזים כל הרגשות) ומביא לי קצת שלווה.

היום השם שלו נראה לי זר, והפרצוף שלו לא הביא לי שלווה. הוא אמנם חייך אבל החיוך שלו היה מרוחק. שלווה לא תמצא אצלי, הוא אמר, רק עצב ואכזבה. והחיוך המזויף שלי בכלל נועד למישהו אחר.

(26/7/2006)

איבדתי שני אנשים קרובים אלי וחשובים לי בסערה שהתחוללה. אותו אהבתי, ולמרבה החלחלה אני עדיין אוהב. עדיין נזכר במגע שפתיי על הלחי שלו. וגם אותה אהבתי. ואני עדיין אוהב אותה. אני מכיר אותה כבר כל חיי, והיא בעצם בין הראשונים מהמשפחה שהכירו אותי.

הם לא מתו. הם פשוט עזבו אותי. כל אחד מסיבותיו הוא. היא בגלל שכך צריך לקרות, ולכל דבר יש מחיר, ובגלל שאין לה מה להגיד לי, וגם אין לה חשק. והוא, הוא בגלל... לא יודע למה. פשוט ככה. והוא בטח לא מתאר לעצמו את כל המגדלים שבניתי על דמותו. הוא בטח לא מדמיין לעצמו שהוא רודף את חלומותיי. אבל אני הפסקתי לרדוף אחריו, והוא לא יוזם בעצמו. וזה חבל לי. כי אני אוהב אותו. ואוהב אותה. אני אוהב אותם.

איבדתי גם את עצמי בסערה שהתחוללה.

איבדתי את עצמי לילה אחרי לילה, ילד קטן ששוכב במיטה ובוכה לתקרה הלבנה. מבקש ממנה שתהיה נמוכה יותר. מנחמת יותר. אולי אפילו נמוכה מדי. מועכת. מרסקת. שתביא קצת שקט.

איבדתי את עצמי בלילה של ה-10 ליולי. ובעוד הרבה לילות אחרים.

איבדתי את עצמי ועד היום אני מחפש. המגדלים תמיד יוצאים רעועים, והאצבעות תיכף יתעקמו מרוב ניסיונות שווא.

איבדתי את עצמי ולפעמים אני חושש שלעולם לא אמצא.

(3/8/2006)

פוסט סיכום אהבה כמעט בת חודשיים. פוסט סיכום אהבה שכמעט התממשה. פוסט סיכום אהבה של כמעט.

המחשבות עדיין מתרוצצות. לפעמים מגיעות גם אליו.

הוא פגע בי ואולי לכן אני אוהב אותו פחות. אני חושב שבטח הוא אפילו לא יודע שהוא פגע בי. והמחשבה הזאת אבסורדית ובכלל לא משעשעת.

הוא לא היה שותף לקשר הזה, לאהבה הזאת. הוא היה המושא ולעולם לא היה הנושא. ואני לא חושב שצריך להאשים בזה רק אותו. גם אני גרמתי לזה.

המשכתי הלאה. אני יוצא עם מישהו אחר כרגע. מישהו שהוא לא הוא.

אני מנסה להדחיק את המחשבה הזאת, שמי שאני יוצא איתו עכשיו הוא פחות טוב. פחות מיוחד. פחות גורם ללב שלי להתרחב ולהתכווץ ולהכריח אותי להכיר בזה שהוא קיים.

אבל זה נכון, לעזאזל. ולא משנה מה, הוא עדיין קצת שם. רק לפני חודש מילמלתי את השם שלו מתוך שינה. אולי אני עדיין ממלמל ואף אחד לא נמצא שם כדי להגיד לי.

עכשיו אחרי הסיכום אתה מוזמן לשכב בארכיון בצד הימני של מוחי בתוך מגירת מתכת נעולה ולהשתדל בלילות לא לדפוק יותר מדי על הדפנות כי זה מפריע לי לישון.

(27/8/2006)