אני מרגיש פתטי ועלוב.

אני מתגייס בעוד שבועיים. כל מה שרציתי זה מסיבת גיוס. הזדמנות נחמדה להיפרד מכל החברים שאני אוהב. הזדמנות טובה בשבילם להראות לי שאכפת להם ממני ושהם רוצים להשתתף איתי ברגע הגדול הזה של הגיוס לצה"ל ובהכנות אליו.

לארגן מסיבת גיוס זה לא קל. לארגן קומזיץ בים זה עוד יותר לא קל. גם לא קל לשמוע את אימא שלי שואלת אותי אם זה לא פתטי, שאני מארגן לעצמי מסיבת גיוס. ולא, לא הרגשתי שזה פתטי. אמרתי לעצמי שיש לי חברים מכל הארץ, לא כולם מכירים את כולם, ואין ברירה אלא שאני אארגן. אמרתי לעצמי שזה גם לא יעלה לי הרבה כסף, כי אני אבקש מכל אחד שיביא משהו.

למרות שזה לא פשוט לארגן חשבתי שבסוף זה יסתדר.

איך שיחה אחת עם מישהי ערערה אותי לגמרי. ופתאום לא מתחשק לי בכלל לארגן לעצמי מסיבת גיוס. פתאום אני מרגיש הכי פתטי בעולם.

מלכתחילה ידעתי שכמות האנשים שתבוא היא לא כמות האנשים שאני אזמין. חשבתי שאזמין בערך שלושים אנשים, ושיגיעו בערך עשרים. אבל ככל שהימים עוברים אני רואה שכמות האנשים אולי תגרד רק את העשר.

חלק מהאנשים אי אפשר להאשים. הם בצבא, או בשירות לאומי, או בחו"ל. אבל חלק מהם, וחלקם אפילו קרובים אלי מאוד, לא יבואו פשוט כי זה לא בדיוק מסתדר להם.

והיום כשדיברתי עם אחת כזאת, ועוד מישהי שתמיד כל כך חשוב לה שיבואו לאירועים שלה, היום כשדיברתי איתה וניסיתי להסביר לה שזה לא כזה סיפור להגיע, ובכוונה אני אעשה את זה בתל אביב כי זה במרכז הארץ, ואין בעיה של אוטובוסים כי זה יהיה כל הלילה, אז פתאום תפסתי את עצמי וחשבתי שזה לא שווה את זה. שזה פתטי מדי. שזה עלוב מדי.

התמונה הראשונה שעולה לי בראש היא מתוך הסרט "הקיץ של אביה". סרט שראיתי לפני המון שנים אבל סצנה אחת ממנו לא נמחקת לי מהראש. בסצנה הזאת אימא של אביה מארגנת לה יומולדת. וכשמגיעה השעה היעודה ואף אחד לא בא, אימא שלה פשוט מתחילה לגרור אנשים מהרחוב. כמעט בכוח. ואיך שהם ישבו שם בפרצופים חמוצים ומלאי שנאה, ונעלמו משם ברגע שיכלו.

אני לא רוצה ככה. אני רוצה שאנשים יבואו למסיבת גיוס שלי כי הם רוצים. לא רוצה לשכנע ולא רוצה לגרור ולא רוצה אחר כך פרצופים חמוצים.

כמו שזה נראה כרגע, אני פשוט לא עושה מסיבת גיוס. המקסימום שאני אעשה, במצב הנוכחי, זה לקבוע עם חברים באיזשהו פאב או באר. אולי אפילו בירושלים, למה אני צריך לנסוע לתל אביב למסיבת הגיוס שלי.

ומי שיכול ושאני חשוב לו פשוט יבוא. ומי שיכול ואני לא מספיק חשוב לו לא יבוא.

וזהו. בלי כאב ראש. בלי כסף מבוזבז. רק אני והחברים הטובים שלי יושבים בפאב ומתגלגלים מצחוק. ושותים ומדברים ונהנים.

בלי בזבוז מיותר של עצבים וכסף. ואולי זה לא מגניב וכיפי כמו קומזיץ, אבל כנראה שאין לי ברירה.

ולעניין אחר,

זוכרים את הבחור מהפוסט הקודם? אז זה לא ילך איתו, כנראה. הוא אומר שהוא לא הרגיש קליק, או משהו כזה. למען האמת אני מרגיש בדיוק כמוהו אבל גם יודע שאי אפשר לצפות שהכל יגיע בפגישה הראשונה. אם זה היה תלוי רק בי הייתי יוצא איתו עוד כמה פעמים. ולמרות שהוא מסכים להיפגש אני לא רוצה. כי הוא צריך לרצות, לא להסכים.

בקיצור, בתחום הרומנטי באמת לא משהו. חוץ מזה, חזר להסתובב לי בראש (מתי בעצם הוא הפסיק?) מישהו מסוים שאני עדיין אוהב. וזה כבר כמה חודשים ולא משנה מה אני עושה, הוא נשאר שם. ונצבט לי הלב כשאני נזכר שיש לו מישהו. וכנראה שזה ימשיך ככה, אולי אפילו עוד כמה חודשים, אבל בסוף הוא יעלם. הוא אמנם מיוחד אבל לא מספיק כדי לרדוף אותי עד יום מותי.

(ומנסה להחניק את התקווה שאולי בסוף יהיה בינינו משהו. כי אין סיכוי. אין מצב. זה אבוד. זה הוא, וזה אני.)

הסתפרתי. החלטתי שאני מעדיף לבחור את הספר בעצמי מאשר להניח לספר הצבאי בבקו"ם לבצע בי את זממו. תמיד אחרי שאני מסתפר זה מוזר לי להסתכל במראה. הפנים שלי נראות חדות מדי. האף גדול מדי, הריסים ארוכים מדי, השפתיים עבות מדי.

בסוף הלכתי עם אימא לעשות קניות לקראת הגיוס. קנינו משקפיים (כי בצבא אני לא אוכל להיות כל הזמן עם עדשות והמשקפיים שלי כבר לא טובים), וגם נכנסנו לסופר פארם וקנינו כל מיני דברים כמו סבונים, דאודורנט, מברשת שיניים, וכו'. אני צריך לקנות עוד חולצות טריקו לבנות וירוקות, וגם לקנות כמה מנעולים כדי שלא יגנבו לי דברים מהתיק. אני צריך גם לקנות תיק גדול לנסיעות, כי הקיטבג שאני אקבל בבקו"ם לא שווה כלום. זה כבר ממש ממש קרוב. עוד שבועיים. כולה שבועיים. שבועיים זה שנייה. שבועיים זה כלום.

האמת היא שאני ממש מחכה לזה כבר, ואם הייתי יכול להתגייס כבר מחר הייתי עושה את זה. זה נראה לי ממש מגניב, לפגוש אנשים חדשים, לעזוב את הבית, להתמודד עם קשיים שהגיע הזמן שאתמודד איתם.

אני בטוח שיהיה קשה, אבל אני יודע שעומדות לעבור עלי שלוש שנים נפלאות. ובכל יום שעובר אני יותר ויותר בטוח בהחלטה שלי להוריד את הפרופיל. לא יודע מה הייתי עושה אם הייתי אמור להתגייס לשירות קרבי.

יהיה טוב, באמת. וזאת לא אמירה אופטימית חלולה. אני באמת מרגיש את זה, אני באמת מאמין בזה. אני מחייך כשאני מדבר על הגיוס. ואני מקווה, אני מאמין, שזה ימשיך להיות ככה בשלוש השנים הקרובות.

למרות שישנתי כמעט כל השבת אני פתאום מרגיש עייף. כבר אין לי כוח לכעוס ולהתעצבן ולהיפגע.

אני צריך להפסיק לצפות. לצפות מאנשים זה רע, זה טיפשי, זה מאכזב. אם אני לא אצפה אני לא אתאכזב.

וכן, זה עצוב להפסיק לצפות. אבל אני עדיין יכול להאמין.

אני לא צריך מסיבות כדי להאמין שאוהבים אותי. אני לא צריך תגובות מעודדות ואוהדות כדי להאמין שאני בסדר.

בסופו של דבר זה רק אני עם עצמי. אני צריך להאמין בעצמי. ואני צריך ליהנות מחברתם ומתשומת הלב של אחרים, אבל בלי להיות תלוי בהם.

הפוסט הזה לא אופטימי במיוחד. אני לא שמח כרגע. אני די עצוב. גם בגלל מסיבת הגיוס. אבל בעיקר בגלל שאני קולט עד כמה אני למטה. עד כמה לא עברתי כלום. כמה כל הדרך שעברתי היא אפסית.

אני קטן. ואני טיפש. ועמוק בפנים אני יודע את זה.