עכשיו זה כבר פחות משבוע.
בעוד פחות משבוע אני אצא מהמיטה בבוקר אחרי לילה בלי שינה ובטח השמש בדיוק תזרח. ואני ארד למטה ואצחצח שיניים במברשת שיניים שאחר כך כבר לא אשתמש בה הרבה. אחר כך אני אכריח את עצמי לאכול קורנפלקס ואוכל הכל חוץ מהכף האחרונה. כי ככה זה תמיד- זה תמיד נראה אפשרי עד שמגיע הביס האחרון.
כשאסיים, אני וההורים ניסע לגבעת התחמושת ושם הם יצלמו אותי אם אבקש מהם, ואם לא אבקש מהם הם רק יגידו לי להתראות, ותשמור על עצמך. הם אולי גם ידחפו לי לכיס שטר של מאה שקלים כדי שאני אקנה לעצמי משהו בשק"ם, שעכשיו נקרא שק"ל אבל הם לא יודעים את זה.
מיד אחר כך אני אעלה על אוטובוס עם עוד המון גברים שהם בעצם ילדים בתחפושת אבל אף אחד לא מספר להם את זה. וניסע לרמת גן וכשנגיע נצא מהאוטובוס וכולם יהיו נורא נחמדים אלינו ויתנו לנו זריקות ויחייכו והבא בתור בבקשה ויצלמו אותנו מלפנים ובפרופיל ויחייכו והבא בתור בבקשה ויתנו לנו מדים ואנחנו נמדוד ונסתכל במראה ואז כבר נהיה בטוחים שאנחנו גברים. וגם אם יגידו לנו שאנחנו ילדים אנחנו כבר לא נאמין.
ומשם לטירונות. אולי אחר כך קורס? ואחר כך שירות סדיר. אולי בסיס סגור?
זה נראה מפחיד. אני מתאר את זה בצורה מפחידה. אבל אין דבר שאני מחכה לו יותר מזה כרגע. וזה מגיע בעוד שבוע. פחות משבוע! ממש עוד מעט.
אני לא יודע אם אני דרמטי מדי. אני משער שלא. וגם אם כן, זה הגיוני ומובן.
בעוד פחות משבוע אני עומד להתחיל חיים חדשים. וכן, שוב אני דרמטי, אבל זה מה שזה, בעצם – חיים חדשים.
זה אחד הדברים שהכי הפחידו אותי עד לאחרונה. המחשבה שאני אצטרך לעזוב את הכל ולהתחיל מחדש. ועוד במסגרת צבאית ונוקשה. ולכן אם היו שואלים אותי פעם באיזה בסיס אני ארצה לשרת הייתי אומר שבאופן ודאי בבסיס סגור.
אבל עכשיו, עכשיו פתאום זה נראה אחרת. ואולי בסיס סגור זה לא כזה גרוע, אחרי הכל. אולי זה אפילו יעשה לי טוב, להתרחק קצת מהבית שלי, מהמשפחה שלי, מהחברים שלי.
בזמן האחרון אני מרגיש איזה צורך לעזוב את הכל. טוב, אולי לא את הכל, אבל כן להתנתק. להתנתק גם מהחברים שלי. טוב, אולי לא לגמרי, אבל קצת כן.
במיוחד מחלק מהם. ואני מרגיש שהצבא בא לי בדיוק במקום, בדיוק בזמן. בדיוק בזמן למצוא לי חיים קצת אחרים. קצת יותר שלמים.
יש לי שתי קבוצות של חברים כרגע.
יש את הקבוצה הראשונה, שנמצאת אצלי גם בעדיפות ראשונה בדרך כלל, והם האנשים שאני מכיר מהאינטרנט וגם מהבית הפתוח. אלה האנשים שמודעים לנטייה המינית שלי ואיתם אני מרגיש בטוח וחופשי לגמרי.
ויש את הקבוצה השנייה, של חברים מהתיכון (הדתי) ומהשכונה. וגם חברי ילדות. וחברים של המשפחה. וכל האנשים שאני לא לגמרי פתוח איתם, שאני לא לגמרי אמיתי איתם. והם אוהבים אותי גם כן, ורוצים בקרבתי גם כן, אבל אני לא רוצה בקרבתם באותה מידה. וזה כואב לי להגיד את זה כי אני אוהב אותם, אבל הם פשוט אף פעם לא ישתוו לאלה מהקבוצה הראשונה. ולא בגלל שהם פחות איכותיים או פחות נחמדים, אלא פשוט כי זה המצב. יש שתי קבוצות. יש לי שני חצאים. והם קיבלו את החצי שאני מנסה להיפטר ממנו.
ביום חמישי האחרון חגגתי עם הקבוצה הראשונה מסיבת גיוס. היא התקיימה בים, לפי התכנון המקורי. הייתי שם כל הלילה, במהלכו באו להיפרד ממני כעשרים אנשים. חלקם נשארו רק לשעה. חלק מהם היו איתי כל הלילה.
כל כך נהניתי באותו לילה. אני חושב שבעיקר בגלל שרוב האנשים נהנו גם כן.
ובעצם לא היה דרוש הרבה כדי שייהנו. מה כבר עשיתי? קניתי כמה בירות? הבאתי שמיכה מהבית ופרסתי בחוף?
ובאמת היה כיף. אחרת לא הייתי מקבל מאנשים הודעות טקסט שכתוב בהן שהם נורא נהנו. חוץ מזה, גם ראו להם על הפנים. ראו שהם אוהבים אותי.
באותו לילה גם הרגשתי מיוחד. ולראשונה מזה הרבה זמן, הרגשתי את זה בעוצמה.
וכל מה שעשיתי היה להסתכל לרגע מהצד על כל האנשים האלה, כל האנשים האלה שאני אוהב ושאוהבים אותי, שבאו עד לכאן רק כדי להיפרד ממני.
כל האנשים המיוחדים האלה. אם הם אוהבים אותי, בטח יש גם בי משהו.
היה גם קצת עצוב, להסתכל עליהם מהצד. להבין שלא הצלחתי ליצור קשר רגשי עמוק ואמיתי באמת עם אף אחד מהם. אני נורא אוהב אותם, והם נורא אוהבים אותי. אבל לאף אחד מהם לא נתתי לחדור את כל השכבות שלי.
ואין לי "חבר הכי טוב", בעצם. והיה לי קצת עצוב להבין שבמשך רוב החיים שלי החבר הכי טוב שלי הוא אני.
ואני לא יודע אם זה בגלל שאין לי אמון באנשים. כי אני לא חושב שזה נכון. ואני גם לא יודע אם זה בגלל שעדיין לא מצאתי את האדם שבפניו אני יכול להיפתח לגמרי, כי אני לא יודע עד כמה זה נכון גם כן.
אני חושב שזה בעיקר בגללי. בגלל שאני לא בשל.
או גרוע מזה, אולי זה בגלל שהבשלתי טרם זמני.
אני לא חושב שהעברתי את המסר בצורה ברורה. אני לא חושב שהצלחתי להסביר את עצמי.
ואתם בטח לא מבינים למה אני רוצה לחיות חיים אחרים. למה אני רוצה להכיר חברים אחרים, שיהיו החברים הכי טובים שלי, כשיש לי כל כך הרבה חברים שיכולים להיות כאלה גם כן.
אני לא לגמרי יכול להסביר את עצמי. אני רק יודע שעכשיו, כרגע, הדרמטיות היא חלק ממני. וזה בטח יהיה לי מגוחך לקרוא את הפוסט הזה בעוד שלוש שנים. אבל אני לא חושב שאני דרמטי בלי סיבה.
בעוד פחות משבוע אני מתחיל שלב חדש. שלב שנכון לי כרגע, אני חושב.
כשאני אצא מהצבא בעוד שלוש שנים אני כבר לא אכתוב כמו היום, לא אדבר כמו היום, לא אתנהג כמו היום.
אני חושב שאצא מבוגר יותר. עצמאי יותר. שמח יותר. ואחר יותר.
ואולי זה מה שאני הכי רוצה. להיות פחות אני. להיות אחר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
