אחת עשרה וחמישה. סוף סוף קצת שקט.

מנגינת הסיום של "אמלי" עדיין מתנגנת לי בראש. כנראה שיעבור עוד הרבה זמן עד שאראה את הסרט הנפלא הזה שוב. וזה היה די מרגש לראות אותו עכשיו, ולראות עד כמה הסרט הזה באמת ליווה אותי במשך כל התקופה הזאת. עד כמה חלקים מסוימים בסרט הזה מזכירים לי רגעים שאני לא רוצה לשכוח.

התיק מסודר למחר. טוב, כמעט מסודר. יש עוד דברים שאוכל להכניס רק בבוקר. הכל רשום על דף, כיאה ללחוץ כמוני. רשימה של כל הדברים שצריך לעשות מחר, כל הדברים שצריך להכניס לתיק. הייתי רוצה גם לעשות רשימה של כל הדברים שאני משאיר מאחור, אבל היא תהיה ארוכה מדי. וחוץ מזה, כלום לא נשאר מאחור. אני אחזור.

בגלל שנמאס לי הערב לסנן אנשים בפלאפון, פשוט כיביתי אותו בשלב מסוים. ועכשיו הוא פה לידי, מכובה. ולכן הוא גם לא מצלצל. לא מפריע לי להיות לבד עם החדר שלי (שסוף סוף קצת מסודר), עם הלבד שלי, ועם המחשבות שלי.

אחר כך אני אדליק אותו ואקשיב לכל ההודעות הקוליות ולשם שינוי אני איהנה מהן. בדרך כלל אני לא סובל הודעות קוליות בגלל התפריט המסורבל וגם בגלל שזה עולה כסף לשמוע אותן. והלילה, הלילה אני אוהב הודעות קוליות. הלילה אני אוהב לשמוע את קולותיהם של האנשים שאני אוהב, דוחסים את אהבתם ואת איחוליהם להודעה קצרה ותמציתית. הלילה אני איהנה מזה.

חגגתי עם כולם. עם החברים מפה, עם החברים מבית הספר, וגם עם המשפחה. קצת הרגשה של סגירת מעגל. למרות שבעצם שום מעגל לא באמת נסגר. המדים הירוקים לא הופכים אותי לאדם אחר לגמרי, או כך לפחות אני מקווה. והם אמנם מרחיקים אותי מהאנשים שאני אוהב וגורמים לי להיפתח לאנשים אחרים, אבל אני אף פעם לא באמת אשכח אף אחד מהם, ואני מקווה לשמור על קשר עם רובם.

למרות שאני מתרגש ומחכה כבר למחר בשבע וחצי, אני גם מאוד מאוד חושש. ולא רק בגלל כל הזריקות שאקבל מחר. ולא רק בגלל המקלחות המשותפות בטירונות.

בעיקר בגלל שאני מפחד שאהפוך למשהו שאני לא. אני מפחד שאהפוך למישהו אחר. מישהו פחות צוחק, פחות אידיוטי, יותר רציני. אני מפחד שחיתוך הדיבור שלי ישתנה. לא רוצה שישתנה. אני אוהב אותו כמו שהוא.

האמת היא שלא מתאים לי בכלל, הקטע הזה של "אני רוצה שדברים יישארו כמו שהם", לא אחרי שכתבתי כל כך הרבה פעמים כמה אני כבר רוצה להיות בוגר יותר, רציני יותר, פחות פחדן ויותר חברותי.

והאמת היא שאני כבר התקדמתי קצת בדרך להיות בוגר יותר. למה הדרך שנשארה מפחידה אותי כל כך?

כשאקרא את מה שכתבתי פה בעוד שבוע, חודש, שנה, בטח אהיה אדם אחר. בטח אסתכל על הכל מזווית שונה. הצבא משנה אנשים. לאו דווקא לרעה, אבל משנה.

אני צריך להיות מוכן לשינוי הזה. אני צריך לקבל אותו בברכה. שינויים זה דבר חיובי.

ושינוי לא יזיק לי עכשיו בחיים, בזה אני בטוח.

מחר כשאעלה על האוטובוס מגבעת התחמושת בירושלים, מיד כשיסגרו הדלתות אוריד את הכיפה מהראש. אני אכניס אותה לכיס וכשניכנס לבקו"ם אכניס אותה לתיק. לא עמוק בפנים, כי כשאחזור הביתה בסוף השבוע בטח אשים אותה שוב.

כשאסיים לכתוב את הפוסט הזה אני אלך לשירותים ושם לאט ובעדינות אסובב את הבורג התחתון של העגיל שלי. כשאסיים להוריד אותו אטמין אותו בתוך שקית ניילון קטנה ושקופה במגירה העליונה של שולחן המחשב.

עד מחר בבוקר החור בטח ייסתם. מי שיסתכל עלי מקרוב בטח יראה שתי נקודות קטנות ואדומות.

אבל מי יסתכל עלי שם מקרוב.

מחשבות מתרוצצות במוחי במהירות אבל משאירות אחריהן שובלים מרוחים. כמו חלזונות שזוחלים לי בתוך הראש במהירות שיא (ממתי חלזונות זוחלים במהירות? אבל על זה בדיוק אני מדבר – שום דבר לא הגיוני).

הייתי נותן הרבה בשביל שמחר כבר יגיע. הייתי נותן הרבה כדי לדלג על הלילה הנורא הזה. כי הלילה הזה הוא השיא של תקופת המעבר. ואני כל כך שונא תקופות מעבר.

מתנצל שלא יצא לי להגיב על כל התגובות לפוסטים הקודמים. כמובן שקראתי את כולן ואני מודה לכם מאוד. אני גם מתנצל בפני מישהו מסוים ויקר שעדיין מחכה לאימייל ממני. אני חושב עליך ומעריך אותך מאוד ואני עוד אכתוב לך מכתב ארוך, כמו שמגיע לך.

פשוט היה לי לחץ נוראי לאחרונה. ולא רק של זמן, אלא גם נפשי.

אני לא יודע מתי אכתוב פה שוב. יכול להיות שבעוד שבוע. אם אסגור שבת אז שבועיים. האמת היא שאין לי מספיק תחתונים בשביל שבועיים, וגם לא מספיק גרביים. אז אני מקווה בכל ליבי שאכתוב לכם כבר בסוף השבוע הזה.

עד כאן. בעוד פחות משתים עשרה שעות אהפוך רשמית מנסיך קטן לצפרדע ירוקה (ותודה לעומר על המשפט הזה). המדים בטח יראו עלי נורא. ואולי בעצם לא.

(אני עדיין מתקשה לעכל את זה שאני אלבש מדים...)

אז תשמרו על עצמכם, ושיהיה לכם שבוע נהדר,

נסיך, כבר לא כל כך קטן.