רק שבוע בצבא וכבר העולם התהפך. אנשים פתאום נראים לי מוזר. דברים רגילים כמו טלוויזיה ומחשב ובגדים אזרחיים מוזרים לי. ומוזר לי כשלא צועקים עלי. ושאני לא צריך לצעוק.

ביום ראשון הגעתי לגבעת התחמושת בירושלים בשעה מוקדמת בבוקר, יחד עם ההורים ועם אחותי הקטנה והמתוקה. אחרי שחיכינו שם חצי שעה קראו בשמי ויצאתי החוצה, שם חיכיתי עוד חצי שעה, אבל בחוץ. ויש בזה הרבה היגיון, איפושהו, אני בטוח.

אחרי שחיכינו חצי שעה לקחו אותנו לראות "חיזיון אור-קולי" בגבעת התחמושת, שהיה משעמם להחריד ולא ממש קשור לשום דבר. משם עלינו על אוטובוס לתל-השומר.

איך שהגענו לשם התחילו לצעוק עלינו (אחר כך יתברר לי שלמה שהיה שם אי אפשר לקרוא צעקות יחסית למה שעבר עלי אחר כך). מפקידים תיקים בשמירת חפצים. אוכלים טוסט עם שוקולד ושותים מיץ מתרכיז (אחד מאבני הבניין של צה"ל) אותם מחלקות נשים זקנות, חביבות ופולניות ("חיילים! תאכלו! זה טעים! תאכלו! זה בריא! יש מספיק! תאכלו!" וכו').

אחר כך נכנסנו וראינו איזה סרטון שאני אפילו לא זוכר מה התוכן שלו, ורק זוכר שהשתתפו בו בשלב מסוים יהודה לוי ויעל בר זוהר, שהפריחה לעברנו המלש"בים לשעבר נשיקה חמה.

משם לשרשרת החיול הנוראית. זה התחיל מפרטי חשבון בנק. ואז הצטלמתי לחוגר – שזה היה משעשע בפני עצמו. שתי חיילות יושבות מאחורי שולחנות, ואומרות בקול משועמם "תעמוד, תחייך, עכשיו בפרופיל, הבא בתור".

ואז צילום שיניים. ממש ריחמתי על החיילות האלה. איך אפשר לסבול ריחות פה של כל כך הרבה אנשים?

מיד אחר כך לקחו ממני טביעות אצבעות, וזה היה מגניב כי זה נעשה באמצעות מחשב ולא עם דיו. וגם צילמו אותי שם שוב (לא ברור לי לאיזו מטרה) ועצמתי את העיניים בתמונה והחיילת שהייתה בעמדה שלי לא שמה לב. אה, המטומטמת הזאת גם לא שמה לב כשהמחשב לא קלט את הטביעה של קמיצת שמאל שלי, אז אמרתי לה את זה והיא אמרה לי "רוצה לעבוד פה במקומי?" ובאמת היה נראה שהיא לא נהנית בינתיים. למרות שכל החיילות שם בעמדות פטפטו ביניהן בעליצות, ואחת מהן, שהייתה עם גוונים בשיער, הייתה משעשעת במיוחד.

צילום רנטגן או משהו מיד אחר כך. היה לי חייל נחמד אם כי משועמם מאוד גם כן. האמת היא שאני יכול להבין את כל האנשים האלה. גם אני הייתי משתעמם.

אחר כך לקחו אותי לזריקות במקום לאימות נתונים, למרות שרציתי לדחות את הזריקות כמה שיותר כי אני מפחד ממחטים פחד מוות.

זה התחיל מזה שדקרו לי את האצבע וסחטו אותה על דף מיוחד. אחר כך הייתי אמור לעבור זריקות, אבל פחדתי אז החיילת שנתנה את הזריקות הרשתה לי לשכב על מיטה ולא לשבת על כיסא כמו כולם. אז שכבתי ונחתי ואז היא באה ונתנה לי שתי זריקות, ולמען האמת הן לא כאבו בכלל. אחר כך גם הלכתי ונתתי דגימת דם למאגר מחר עצם, וזה דווקא כאב מאוד, גם יומיים אחרי, אבל עברתי את זה.

משם לאימות נתונים. ואז קיבלתי את החוגר שלי (תמונה מכוערת!), גם קצין המיון היה בסדר אם כי אני עדיין קצת חושש (ולא אפרט פה כי אני פרנואיד וכו'), ואז הלכתי לקבל מדים. ויש לי מדי א' (מדים ייצוגיים שלובשים מחוץ לבסיס) ממש יפים!

משם, אחרי שקיבלנו את כל הציוד, הלכנו לסככה. ואז התחיל לרדת גשם והתמלאנו במים כי הסככה לא הייתה אטומה! זה היה משעשע. ואז חילקו אותנו למחלקות (אם כי הן היו זמניות), והתברר לנו שאת הלילה נעביר בבקו"ם.

בבקו"ם היה נוראי. היה שם מגעיל, וטיפשי מאוד. המפקדת שלנו הייתה מטומטמת ברמות, ולא הצליחה להתאפק שלא לצחוק מולנו. כל כך רציתי לעזוב את המקום הזה כבר ולהגיע לבסיס. אם רק הייתי יודע מה מחכה לי בבסיס הייתי מעדיף להישאר שם וזהו.

פגשתי גם בבקו"ם שני אנשים נחמדים שאחד מהם גם ישן איתי באותו אוהל בבקו"ם, שעכשיו נמצאים איתי באותה כיתה (וכמובן גם באותו אוהל) גם בבסיס טירונות. שזה די נחמד. הם אנשים טובים.

הלילה בבקו"ם היה קשה. לא נרדמתי על המיטות הנוראיות האלה שם. וגם הייתה לי שמירה מעצבנת בחצות שאחריה לא נרדמתי. כשסוף סוף עזבנו שם בבוקר נשמתי לרווחה.

הנסיעה לבסיס הייתה קשה מאוד, בעיקר כי אחרי שמילאנו טפסים מסוימים שהיינו צריכים למלא, המפקד התחיל לדבר איתנו ולתת לנו הוראות ראשונות.

בגלל שישבתי מאחורה, והמנוע טרטר, והשמיעה שלי היא לא משהו גם ככה, פשוט לא שמעתי כלום. וזה היה מעצבן כי הוא אמר דברים חשובים. גם היה לי קשה כי כולם צעקו "כן המפקד" ותרגלו את מה שהוא לימד אותנו (מה צריך לעשות כשנותנים זמנים), ואני ניסיתי לחזור אחריהם אבל בעצם לא הבנתי כלום.

בסוף הסתדרתי, כי פשוט קלטתי מה כולם עושים, אבל באותו זמן זה היה מתסכל מאוד.

איך שירדנו מהאוטובוס בבסיס (לא אכתוב פה איזה, רק אגיד שזה איזשהו בסיס בדרום) התחילו לצעוק עלינו ולטרטר אותנו. שישים שניות כל הקיטבגים מסודרים בשלשות באוהל. שלושים שניות עמדתם פה בחי"ת. להקריא זמנים. למה אף אחד לא מקריא זמנים?

והכל בצעקות, בכעס. על מה הם כועסים כל כך? והמפקד כל הזמן אומר לנו לא להיות בהלם. למה אתה מצפה, טמבל? שנהיה מורגלים?

התחלקנו לכיתות. יצא שאני בכיתה עם המפקד. לשתי הכיתות האחרות יש מפקדות.

המפקד שלי הוא בנאדם טוב, אני מאמין. הוא נוקשה כי כך הוא מאמין שהוא צריך להיות. גם המפקדת של אחת הכיתות האחרות היא בסדר. והמפקדת השנייה היא כלבה אמיתית, אבל באמת.

במהלך השבוע הכרנו גם את המ"מ (מפקדת מחלקה), הסמלת, המ"פ (מפקד פלוגה), הסמ"פ (סגנית מפקד פלוגה), והרס"פ (רב סמל פלוגתי, נדמה לי). אני הכי אוהב את הסמ"פ, היא באמת נחמדה מאוד. הרס"פ מניאק, כי הוא צריך להיות. והמ"פ גם בסדר.

לילה ראשון בבסיס. שוב שמרתי, הפעם בשלוש. ובטח שלא ארדם אחרי שלוש כשצריך לקום בחמש (לכאורה צריך לקום בחמש, אם באמת רוצים להספיק להתארגן צריך לקום הרבה לפני). וגם זה שהיה אמור להחליף אותי איחר לי לשמירה. למעשה, כשבאתי להעיר אותו הוא התהפך לצד השני וכיסה את הראש. ולא עזר גם כשהארתי עליו עם הפלאפון. בסוף טלטלתי אותו קצת והוא התעורר. מה, שאני אשמור עוד שעה? למה נראה לו.

ביום השני בבסיס (יום שלישי) היה מאוד קשה גם כן. להסתגל להסתגל להסתגל. והלחץ מאתמול עדיין נמשך. שיעורים והסברים וריצות וחי"תים ושלשות וטרטורים. אחר הצהריים גם קיבלנו נשק, ולמדנו לפרוק אותו. זה היה לי די מוזר, להיות עם נשק. זה לא ממש מתאים לי. אבל משום מה, איך שקיבלנו את הנשק (ששוקל 3 קילו וצריך להיות איתו 24 שעות ביממה) המצב רוח של כולם קצת השתפר. אולי כי הרגשנו שאנחנו עושים משהו, פתאום. הרגשנו חשובים. לא יודע.

זה קצת מבאס, נשק. הוא עליך כל הזמן. כשאתה עומד והיד פנויה אתה חייב לאחוז בידית האחיזה. וגם בלילה הוא איתך, מתחת למזרן הדק. אם כי התברר שזה די נוח. ככה הראש בדיוק בגובה המתאים. מיטה מתכווננת כזאת.

יום רביעי היה יום לא פשוט. הוא היה אינטנסיבי מאוד ולחוץ מאוד וחם. מאוד.

בכלל, זה נראה כאילו זה היה יותר משבוע. הכל היה כל כך עמוס, וכל כך מעט שעות שינה, וכל כך הרבה זמן על הרגליים. ובנעליים הצבאיות המחורבנות האלה, שהורסות את הרגליים לגמרי ומכבידות מאוד.

ביום חמישי הלכנו למטווחים. גם היה לא קל, אבל היו קטעים מגניבים. כמו הקטע שבו דיברתי במכשיר קשר במהלך השמירה שלי עליו. וגם האזנתי במכשיר קשר השני לאיזה מעצר של חשוד שמתבצע ליד הגדר, וזה היה מגניב לשמוע את זה בלייב.

וביום שישי, יום שישי חזרנו הביתה, אחרי בוקר של טרטורים.

פתאום אני מקצר כי אני עייף ואני רוצה לישון קצת הלילה, ובקצב הזה אני לא ממש אספיק. אז בקצרה, כמה נקודות –

הבט"ר (בסיס טירונים) שאליו הגעתי נחשב, באופן כללי, כבט"ר הכי גרוע של טירונות כלל צה"לית. התנאים ממש גרועים ואפילו מחפירים. אבל מה, האוכל מצויין. טוב, אולי לא מצויין, אולי זה פשוט בגלל שאני נורא רעב. לפעמים אני ממלא לעצמי שתי צלחות מפוצצות ואוכל את הכל במהירות. כשחזרתי הביתה הייתי בטוח שעליתי לפחות חמישה קילו, אבל מסתבר שירדתי כמה. באמת שעשינו הרבה פעילות גופנית.

הירי במטווח היה מוזר. אבל הצלחתי ועברתי. עדיין לא הספקתי להתעמק בזה ממש. הייתי נורא לחוץ לפני אבל הסמלת, שהדריכה אותי אישית, הייתה ממש נחמדה (שזה היה מוזר כי אמור להיות דיסטנס), אמרה לי "תירגע, זה בסדר" כשקפצתי בבהלה כשמישהו ירה בצד השני, ואחר כך שאלה אותי בנימה אימהית "איך היה?"

ומפה לנקודה הבאה, זה מעצבן איך שאילפו אותי שם. כן, ממש אילוף. זה אילוף ולא שום דבר אחר. בדיוק כמו כלב מוכה שהבעלים שלו מתעללים בו שוב ושוב, וברגע שהם מואילים בטובם ללטף אותו קצת הוא מתרפס וגורם להם להרגיש שהם אנשים נפלאים.

בשלב מסוים תפסתי את עצמי וניסיתי להבין למה אני כל כך רוצה לרצות את המפקד הזה, שבתכלס הוא די מעצבן ומציק. וזה לא משנה שזה בגלל שזה מה שהוא אמור לעשות. אבל הוא צורח וגורם לי לאפיסת כוחות ואני רוצה לרצות אותו. איזה מין מצב מעוות זה?

האנשים שאיתי בכיתה הם ממש נחמדים. לפחות חלקם. יש לי כבר שלושה חברים יחסית טובים, שאת השמות שלהם אני זוכר. אחד מהם ישן מיטה לידי והוא חמוד אמיתי, גם חיצונית וגם אישיותית (זה תקין להגיד את זה, או שהצבא משפיע עלי?). תמיד לפני השינה אנחנו מדברים איזה רבע שעה בשקט. הוא באמת חמוד מאוד. ועוד אחד, שהוא חבר נורא טוב, דווקא ישן בקצה השני של האוהל. אבל הוא הזמין אותי לאטמי אוזניים ולשתייה (!!!) כשהיינו בשק"ם ולא היה עלי כסף, והוא קורא לי בשמות חיבה. הוא איש מקסים ואני מחבב אותו מאוד.

זה כיף שיש איתך אנשים נחמדים שעוברים את מה שאתה עובר. זה נותן כוחות.

בכלל, בגלל שכולנו מיועדים לתפקידים נורא נחשבים, רוב האנשים אצלנו הם איכותיים. מין אליטה כזאת (עד כמה שזה מתנשא להגיד את זה). יש מעט מאוד ערסים. וגם אלה שיש, הם ערסים קטנים ולא מזיקים, עם פוטנציאל.

לכל דבר בטירונות יש זמן. בשביל לעשות טורים ולעמוד בחי"תים ולסדר את האוהל למסדר בוקר ולהתגלח ולהיכנס לכיתה...

וכל עשר שניות חייבים לקרוא את הזמנים בקול. שזה די משעשע לכשעצמו. אבל מתרגלים לזה גם כן.

היה מוזר לצאת מהבסיס ביום שישי. לנסוע באוטובוס ולראות אנשים לבושים בבגדים אזרחיים רגילים. מחכים לאוטובוס. נוסעים באופניים. לראות פתאום מסעדות מזון מהיר וגנים ציבוריים. הזוי. באמת הזוי.

היה כיף לנסוע בחינם באוטובוס. להציג את החוגר בתנועה חיננית ולהתיישב בלי לספור את העודף.

המדים נראים עלי ממש טוב. אפילו אימא, שאף פעם לא נותנת לי מחמאות על המראה שלי, אמרה שאני נראה מצויין. גם השתזפתי השבוע (מן הסתם), אז זה תורם לעניין. אז אמנם כבר אין לי עגיל בגבה אבל אני עדיין חתיך.

השעה מאוחרת. מחר בבוקר נוסע לבסיס.

במקום מסוים אני רוצה להישאר בבית ולראות טלוויזיה ולכתוב ולהיפגש עם חברים ולהיות בנאדם חופשי ומאושר. אבל מצד שני אני גם קצת רוצה לחזור. השבוע הקשה עבר. החל מהשבוע הזה יהיה יותר קל, יהיה יותר זמן חופשי. ואני גם קצת מתגעגע לחברים שלי משם. לחברים-אינסטנט האלה.

זה מוזר שבמשך כל השבוע, גם כשהיה קשה מאוד וגם כשהייתי עצוב מאוד, לא היה רגע אחד שבו שקלתי אפילו לצאת מהצבא ולסיים עם זה. ברור לי שאני עושה את זה, ברור לי שאני עומד בזה כמו גדול. ברור לי שאני יכול. עד עכשיו הוכחתי לעצמי שאני יכול. כי באמת עמדתי בכל הדרישות ואפילו הייתי מצוין בחלק מהמקרים. הצלחתי באמת למעלה מהמצופה, או לפחות ממה שאני מצפה מעצמי.

בכלל, השבוע הזה היה מאלף בגלל שהבנתי עד כמה אני מזלזל ביכולות שלי. כל כך הרבה דברים שנראו לי בלתי אפשריים, שחשבתי שלעולם לא אוכל לעשות, התגלו לי כאפשריים ועוד איך בשבוע האחרון.

גיליתי בי כוחות שלא ידעתי שקיימים. ואני מדבר בעיקר על כוחות נפשיים.

גיליתי שאני חזק יותר ממה שאני חושב. הרבה הרבה יותר. ולא רק שיש לי כוח להחזיק את עצמי, אלא שיש לי גם כוח להחזיק אחרים.

אם לא הייתי עייף וחייב לסדר את התיק למחר הייתי עושה הגהה לפוסט הזה, כמו בכל פעם שאני כותב. אבל אני עייף וחייב לסדר תיק למחר ולישון, כי מחר אני קם בחמש אחרת לא אספיק להגיע בזמן לבסיס.

אני מתגעגע לפה. כל מיני דברים החזיקו אותי במשך השבוע הזה, כל מיני אנשים ואירועים שחוויתי. וגם המקום הזה. וגם אתם.

האמת היא, עכשיו כשאני חושב על זה באמת, בלי לזלזל בעצמי סתם, לא הייתי צריך את השבוע הזה כדי להבין שאני חזק. מספיק היה לקרוא את הבלוג הזה.

רבע טירונות עבר בשלום. נשארו עוד שלושה שבועות בערך. השבוע אני סוגר שבת ולכן לא אכתוב עד שבוע הבא.

תהיו בריאים, תשמרו על עצמכם, ותאמינו שאתם יכולים. כי בדרך כלל זה נכון.